"עופו מפה עכשיו!", הוא צרח מהמרפסת, "נמאס לי מהרעש והבלאגן שלכם. הסתלקו! לא רוצה לראות אתכם יותר".
אנשי הקהילה היהודית בניס, עיר חוף יפהפייה בדרום צרפת, היו בדיוק עסוקים בבניית הסוכה לחג. הם לא בנו סוכות אישיות אלא נהגו להתאסף כמה ימים לפני החג בחצר בית הכנסת ולהקים שם יחד סוכה גדולה. האירוע הפך להפנינג יהודי תוסס שכל אנשי הקהילה וילדיהם נטלו בו חלק.
אלא ששאגותיו של השכן התקיף איימו להרוס הכול.
חבורת הבונים נבהלה. המארגנים מיהרו להשקיט את המוזיקה וקראו לכולם להיכנס לתוך בית הכנסת עד יעבור זעם.
כולם חוץ מאחד.
אהרון, קראו לו.
בחור ישראלי בן 23 שגדל בבת ים ויצא לשנת שליחות בצרפת מטעם בני עקיבא העולמי.
הוא בא כדי לחזק את הזהות ואת הרוח היהודית, ולא הסתדר לו לראות שככה רומסים יהודים ומשתיקים אותם.
"מה הבעיה שלך, בן אדם?", הוא קרא חזרה לשכן העצבני, "עכשיו חמש בערב. לא אמצע הלילה. מותר לעשות רעש"?
הבריון מהמרפסת הופתע מהתגובה אבל רק התעצבן יותר.
"אתה רוצה שאני ארד אליכם למטה?", צעק כשהוא מפשיל את שרווליו.
"אין בעיה, תרד", אמר לו הבת-ימי בנחת.
"אני אזמין לכם משטרה", צעק הצרפתי ופניו האדימו.
"בכיף, תזמין", השיב לו אהרון מבלי לאבד את השלווה.
חלפו כמה דקות וניידת משטרה עם אורות מהבהבים עצרה ליד בית הכנסת.
לקח לשוטרים דקה כדי לקלוט את המצב.
"תירגע, מִסְיֶה", אמרו כחולי המדים לשכן חם המזג, "הם יכולים לבנות בחצר שלהם מה שהם רוצים ובשעות כאלו מותר גם לעשות רעש. הכול פה חוקי. תחזור הביתה"?
האיש הסתלק עם זנב מקופל בין הרגליים.
• • •
כמה חודשים לאחר מכן נערכה לאהרון מסיבת פרידה לרגל סיום שנת השליחות שלו.
נערך סבב בין הנוכחים ובו כל אחד שיתף בזכרון אחד מן השנה הזו.
"היו הרבה דברים מקסימים", אמרה גברת מַרְטָן, אחת מחברות הקהילה, "אבל לעולם לא אשכח את היום בו העזת להתיצב באומץ מול השכן הבריון, והזכרת לכולנו שיהודי לא צריך להתבייש באמונה שלו ולא להתכופף בפני מי שמאיים עליו".
לנו, הישראלים, ששומעים סיפור כזה, זה נראה אולי מובן מאליו. אבל מתברר שליהודים שחיים בגלות יש בזה חידוש.
לא כולם יודעים אבל לחג הסוכות יש פן אוניברסאלי, ובמקדש הקריבו בו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
אם אנחנו רוצים להשפיע על העולם ולהיות אור לגויים, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להיות מחוברים לזהות שלנו ולהיות גאים בה.
הרב יונתן זקס זצ"ל שהיה הרב של אנגליה במשך 21 שנים ניסח זאת כך:
"גויים מעריכים יהודים שמעריכים את יהדותם, ומתביישים ביהודים שמתביישים ביהדותם".
מה היה סוף הסיפור, אתם שואלים?
ובכן, אהרון חזר לארץ, הוסמך לרבנות, והיום הוא מוכר כרב אהרן כהן, רב היישוב יקיר שבשומרון. בכל פעם שהוא מספר את סיפור הסוכה בניס, עיניו נוצצות. "זה לא היה רק על סוכה אחת," הוא אומר, "זה היה על הזכות שלנו להיות מי שאנחנו, בכל מקום".
גברת מַרְטָן עשתה עלייה וגרה בכפר סבא, ילדיה שירתו בצה"ל והיום הם חלק מסיפור גדול יותר – סיפור של חיבור מחדש לשורשים ולזהות היהודית.
אז בפעם הבאה שאתם רואים סוכה, זכרו: היא לא רק מבנה זמני. היא סמל לכוח שלנו לעמוד זקופים מול העולם, להיות גאים במי שאנחנו, ולהפיץ את האור הזה הלאה. ■
