כמעט שלוש שנים חלפו מאז הרצח הנתעב של הרב מיכאל (מיכי) מרק הי”ד בפיגוע ירי בדרום הר חברון. אלה היו צוהרי יום שישי שגרתי. הרב מרק נהג ברכב המשפחתי בכביש עתניאל–ירושלים, ועימו נסעו רעייתו חוה ושניים מילדיהם. חוליית מחבלים עקפה את רכבם ופתחה לעברם באש חיה תוך כדי עקיפה, הרב מיכאל מרק נהרג במקום.
את חוה פינו כוחות ההצלה לבית החולים כשהיא סובלת מפציעה קשה, עם תוצאות פציעה זו היא מתמודדת עד היום. גם שני ילדיהם הצעירים שהיו עימם נפצעו וגם הם פונו לטיפול רפואי.
מדינה שלמה ביכתה את תוצאות הפיגוע האכזרי שכפה על עשרת ילדי משפחת מרק כניסה אל מעגל השכול. התמונה של שלומי,
האח הבכור, מחבק את אחיו הצעירים מעל הקבר הטרי, כמו מנסה לגונן עליהם ולתת להם כוח במסע הארוך שאליו הם נכנסים, נחרתה בתודעת רבים. דמותו שניצבה שם שידרה עוצמה בלתי מעורערת בסיטואציה שכל מהותה אין-אונים לנוכח האובדן הקשה שהדעת איננה תופסת.
מהר מאוד מצאו את עצמם ילדי משפחת מרק במציאות חיים שבה הם נאלצים לנהל את חיי המשפחה בעצמם, ובה בעת הם נאבקים גם על חייה של אימם. שלומי, שהיה אז בן 27, עם אחיו נתנאל ואחותו שירה תפסו פיקוד וחילקו ביניהם תפקידים כדי להמשיך את מסלול החיים של המשפחה, ואט-אט גם להצליח לצמוח מתוך השבר הגדול שנכפה עליהם. איש לא יכול היה לדעת שפחות משלוש שנים אחרי אותו פיגוע אכזרי שבו נלקח מהם אביהם ישוב ויתדפק השכול על דלת המשפחה וללא כל התראה מוקדמת יגבה מהם מחיר קשה מנשוא.
בסדר החדש שנוצר שלומי תפס מקום מרכזי, הוא מילא לאחיו ואחיותיו את דמות האב שנלקחה מהם בטרם עת. אח בכור, דגם לחיקוי, דמות מכוונת ומאירת דרך.
"כאח בכור אני מרגיש המון-המון אחריות כלפי שאר האחים, ובסך הכול עם זה שברוב השבוע אני לא נמצא אני מאוד מורגש, אז זה להיות שם תמיד. יש לך ילדים, יש לך אחים, יש לך משפחה ויש לך תפקיד, ויש לך אלף דברים שצריכים שתהיה שם"
בתוכנית 'זמן אמת', שצולמה לתאגיד השידור 'כאן', סיפר שלומי על תחושת האחריות שליוותה אותו כבן בכור מאז הפיגוע: "כאח בכור אני מרגיש המון-המון אחריות כלפי שאר האחים, ובסך הכול עם זה שברוב השבוע אני לא נמצא אני מאוד מורגש, אז זה להיות שם תמיד. יש לך ילדים, יש לך אחים, יש לך משפחה ויש לך תפקיד, ויש לך אלף דברים שצריכים שתהיה שם ותעשה את זה. הבית צריך עזרה גם בדברים טכניים ברמה הכי פרקטית של ההתנהלות, וגם אם זה בדברים מהותיים יותר של הנוכחות שלי, שצריכה להיות שם בשביל האחים ובשביל אימא".
שלומי, שבצעד אמיץ ביקש לסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן בצה"ל כדי להיות קרוב יותר למשפחה ולעזור בבית בעתניאל, התקשה לנטוש לגמרי את העשייה החשובה למען ביטחון ישראל, נושא שהיה בראש מעייניו. הוא פעל בנחישות לחזור ולשרת את המדינה ואת אזרחיה והחל לשרת בתפקיד ביטחוני מסווג במשרד ראש הממשלה. תפקיד שבדרך למילויו ניטלו חייו.
בליל שבת האחרון, בדרכו לעבודתו במשרד ראש הממשלה, נפצע שלומי אנושות בתאונת דרכים בכביש 6. צוותי מגן דוד אדום טיפלו בו במקום, והוא פונה תוך כדי פעולות החייאה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נפטר מפצעיו כעבור יממה. הלב מבכה וממאן להאמין.
“מישהו יכול לעזור לי? איך כותבים הספד לשלומי הכול יכול? לאח בכור שהוא פשוט הכול… הלב שלי פשוט מפורק, מרגישה אבודה בעולם מורכב, מעולם לא הרגשתי את התהום עמוקה כל כך”, כתבה בדף שלה בפייסבוק בלילה שלפני ההלוויה אחותו הצעירה, אורית מרק-אטינגר, אחותו של שלומי אותה אף הוביל וליווה לחופתה.
“יומיים שאני יושבת צמוד אליך, מלטפת את הפנים היפות שלך, אוחזת בידיים החמות שלך ולא רוצה לשחרר לרגע! מביטה בך ומתחננת שתקום… יושבת מול הדף כבר שעה ולא מוצאת מילים. אני רוצה להכחיש! רוצה להאמין שאתעורר מהחלום הזה כבר… כי זה פשוט לא הגיוני! יש גבול למה אני מסוגלת… נסתרות דרכך ריבונו של עולם! קטונתי… אבא ושלומי, אני מקנאה בחיבוק שתיתנו אחד לשני שם למעלה”.
הסיפורים על שלומי מתחילים להיאסף, מקטעים-מקטעים, ושוב נראה שהקב”ה בוחר אליו את הטובים ביותר. את מי שנוכחותם בחייהם הייתה שקטה ובאותה מידה מלאת עוצמה. את אותם מלאי הענווה והרגישות. את מי שבחייהם לעולם לא היו מסכימים שיזכירו בקול את כל הטוב שבהם, אבל לאחר לכתם סכר המילים נפרץ.
אלפים ליוו ביום שני את דוד שלמה (שלומי) ז”ל בדרכו האחרונה בהר המנוחות בירושלים. הטקס היה עטור הספדים ששיקפו את דמותו האצילית והמיוחדת. בזה אחר זה עלו בני המשפחה וספדו בקול סדוק מבכי לאבא, לבעל, לאח, לחתן ולחבר שהיה, מתקשים לדבר עליו בלשון עבר.
שלומי ויסכה מרק
בנו הבכור, כשלצידו האם יסכה, נפרד מאביו תחילה: “אבא היקר, אני לא מאמין שזה קרה. אני לא מאמין שאתה עוזב אותנו. רציתי לומר תודה על הכול. אני אוהב אותך מאוד”. אחריו, דמותה זקופה ואצילית, נפרדה הרעיה יסכה מאהובה ואבי ילדיה בהספד קורע לב: “שמונה שנים אחרי שאבא שלי נרצח התחתנו. שמונה שנים אחרי, אבא שלך, שהיה האבא השני שלי, נרצח, ועכשיו פחות משלוש שנים אתה הולך. קשה לי כל כך היום להיפרד ממך, אני קוברת היום את הלב שלי.
“אני יודעת שעם הניסיון הזה הקב”ה נותן לי כוח, זו לא קלישה. אני מאמינה באמונה שלמה. אני מאמינה בך, אבא שבשמיים. אני מאמינה באמונה שלמה שאתה לא תיתן לי ולילדים ליפול. שמעתי לא מעט אנשים אומרים ‘שיעזוב אתכם קצת’, וברור לי שהם מתכוונים שיניח לנו מכל הניסיונות. ואני מבקשת ממך, אבא שבשמיים, אל תעזוב אותי אף פעם! לא אותי, לא את הילדים, לא את האחים ולא את האימהות שלנו. בבקשה תיתן ששלומי יהיה האחרון ללכת. תן לנו כוח לחיים”.
על ליל השבת האחרון שלהם יחד סיפרה שכאשר ליוותה את שלומי אחרי הארוחה אל האופנוע בדרכו לעבודה, המשיכה שלא כרגיל ללוותו עוד מעבר למה שעשתה תמיד, מביטה בו מתארגן ומבקשת שוב ושוב שייסע בזהירות. כאילו ליבהּ מנבא לה את הבאות. אחר כך, כשהטלפון צלצל, רצה אליו. זה היה חבר מהעבודה. הוא ביקש להבין מדוע שלומי לא הגיע. היא כבר הבינה.
“אהוב יקר שלי”, ספדה לו, “ענווה, קבלה, הכלה, גמילות חסדים, אופטימיות חסרת תקנה, שמחה, ראיית הטוב, חוכמה, זהירות, ראייה קדימה, כל אלו הם רק חלק קטן מכל התכונות שכל כך אפיינו אותך. אני משחררת אותך בלב שלם למקום שיהיה לך בו טוב יותר”.
אחריה עלו בזה אחר זו האחים והאחיות להיפרד מאחיהם הגדול, עוטפים אותו במילים זועקות מדם ליבם. שירה, שאיתו יחד קיבלה אחריות לגידול האחים הצעירים, ספדה: “יש לי הרבה אחים, אבל אח גדול יש לי רק אחד. היית כל כך מגונן, בבית הספר, בבית, עם החברים. תמיד דואג ומכיל כדי שיהיה טוב לכולם. היה לך עולם של רוח וקודש, היית עסוק בתיקון המידות כמו אבא, היית כל כך חכם, יש עוצמה בנוכחות שלך. כמה אחדות ביקשת ורצית, זאת הצוואה שלך, אני יודעת.
“שלומי, כשנפרדנו בבית החולים החזקתי את היד שלך וראיתי כמה שהיא דומה ליד של אבא. כמה נחמה היא נתנה לי בחיים. אחרי הפיגוע הנחת עליי את היד הגדולה והחמה הזאת ואמרת לי: ‘אני מכיר אותך, אבל אני מבקש ממך. עליי את יכולה להישען’. שלומי, אין לי כוח ואין לי נחמה. אני עומדת ללדת בקרוב, ואני לא יודעת איך. אני יודעת שתהיה חלק מהתינוק שלי, חלק מחייו לנצח. אני מבקשת שתשלח לנו כוח מהעוצמה שהייתה בך, אח גדול יחיד שלי”.
אחיו נתנאל ספד בכאב בספרו על דמות המופת של שלומי, גאוות המשפחה: “אם למעלה חושבים שיש משהו שישבור אותנו, הם טועים. שום דבר לא ישבור אותנו. אנחנו ממשיכים ונמשיך. אנחנו נבנה ונתחזק, נשמור על הביחד. אני מבטיח לעשות מה שאוכל ואולי גם קצת יותר בשביל אימא, בשביל כולם, בשביל יסכה והילדים. סומכים עליך שתקרע את השמיים בשביל עם ישראל, כי כל כולך היית בשביל עם ישראל”.
בור עמוק נפער עם לכתו.
שלומי מרק ז”ל גיבור בחייו וגיבור במותו, הניח אחריו המומים וכואבים את רעייתו ושלושת ילדיהם הרכים, את אימו ואת תשעת אחיו ואחיותיו, ועימם רבים, קרובים וגם רחוקים. מי ייתן ובמהרה יקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם, ומחה ה’ א-לוקים דמעה מעל כל פנים.
