טייסנו שבו לשלום

כל כך מרגש היה לשמוע לאחר התקיפה המדהימה באיראן את המשפט: ״כל טייסינו שבו בשלום לבסיסם..״.

בגלל התקופה ההיסטורית שבה אנחנו נמצאים, אני רוצה לשתף בכמה סיפורים על טייסינו היקרים.

רס״ן ע׳, טייס בטייסת F15 בדרום, חזר לגיחות אינטנסיביות עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. שבוע לתוך הלחימה, פגש את אחד מרבני חיל האוויר שהגיע לחיזוק. הוא הציע לו להניח תפילין – והטייס היסס. ״לא הנחתי מאז הבר מצווה,״ אמר.

אבל באותו בוקר, רגע לפני גיחה, הוא הניח.

ומאז – כל בוקר. גם אם זה היה בשטח, גם אם היה עייף: ״הרגשתי שזה סוג של שריון רוחני. כמו קסדה לנשמה״. לאחר המלחמה אמר: ״אני לא יודע להסביר למה, אבל זה שינה לי את כל ההסתכלות. נהייתי יותר מחובר למה אני מגן עליו״.

סא״ל במיל׳ ג׳, מפקד טייסת ותיק שחזר לשירות פעיל במילואים, החליט להחזיר נוהג ישן: לפני כל גיחה – בין התדרוך לקסדה – הוא ביקש מהצוותים לעצור 20 שניות, והם אמרו יחד: ״שמע ישראל..״. בהתחלה חלק מהם התביישו, אבל אחרי שבוע זה הפך לרגע עוצמתי. ״זה לא היה דתי – זה היה עמוק, יהודי, שורשי. תזכורת למה אנחנו עושים כאן בכלל״.

אחד הטייסים הצעירים אמר: ״היינו נלחמים גם בלי זה. אבל עם זה – אתה לא רק טס. אתה נושא משהו גדול ממך״.

טייס בטייסת מבסיס חצרים איבד את אביו במתקפת השבעה באוקטובר. למרות האובדן, הטייס התעקש לחזור במהרה לטוס – והקדיש את כל גיחותיו לאביו.

באחת מהן, ביקש מהנווט שלו לומר איתו יחד ״קדיש״ בקשר הפנימי – רגע לפני שחרור החימוש. הנווט לא היה דתי – אבל הסכים. ״עשינו תקיפה מדויקת, אבל הרגע הזה היה המדויק באמת. זה היה קדיש יהודי – בשמי עזה״.

חתנים / טייסים

ביום חמישי, היום שבו התבצעה התקיפה באיראן – טייס קרב, בוגר ישיבת ההסדר בשדרות – התחתן. אבל הסיפור המרגש באמת התחיל אחרי החופה.

בליל חתונתו, עזב החתן הטרי את רעייתו, הסיעה לבית הוריה – ויצא למשימה מבצעית באיראן. כשחבריו מהישיבה הגיעו לשמח אותו, הוא סיפר להם ששישים חברים מהטייסת לא יוכלו להגיע. מיד התקשר למפקדיו ושאל שאלה פשוטה: ״להתחתן – או לטוס?״.

התשובה שקיבל היתה: ״תתחתן – ואז תתקשר״.

וכך הוא כתב באותו לילה: ״אנחנו ניגשים היום לקיים שליחות של מלחמת מצווה ממש – חתן מחדרו וכלה מחופתה. ואנחנו שמחים מאוד שככה מתחיל בניין הבית המשותף שלנו. שנזכה להוסיף עוז, גבורה וקדושה בעמנו. אני לוקח עכשיו את אשתי לבית הוריה – ונוסע לבסיס״.

חבר טוב מקיבוץ בצפון הארץ, שקרא את הסיפור הזה, כתב לי: ״גם אחי טייס קרב וגם הוא התחתן בחמישי בלילה… כל הטייסת לא הגיעו בגלל התקיפה, וגם הוא חזר לבסיס בשישי – ומאז הוא שם. ממש אותו סיפור… אגב, הוא התבאס פעמיים – גם שרבים לא באו לחגוג איתו… וגם שהוא לא יצא בגל הראשון..״.

הטייס מתקרב לשמים

יש לי חבר שהוא הגבאי של בית הכנסת בנהלל. הוא סיפר לי שיש לו קשר עם לא מעט טייסים מהבסיס הסמוך למושב. לפני זמן מה, התקשר אליו אחד הטייסים ואמר לו: ״נולדה לי בת, ואני רוצה לחגוג את הלידה בבית הכנסת בנהלל. יש משהו שעושים לבת?״

החבר הסביר לו שיש מנהג של ״זבד הבת״. כשהוא הגיע עם כל המשפחה לבית הכנסת, שאל אותו: ״למה רצית דווקא לחגוג בבית הכנסת?״. והטייס ענה: ״אני רוצה לשוב הביתה לבסיס שלנו כעם ולהתקרב לאלוקים״.

סדר העבודה לטייס

אסיים בסדר העבודה לטייס, שכתב דן גולדברגר:

סֵדֶר הָעֲבוֹדָה – גִּרְסַת טַיָּס הַקְּרָב הַיִּשְׂרְאֵלִי

נִכְנַס לְמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד.

קִבֵּל אֶת הַפְּקוּדָה, עָצַר נְשִׁימָתוֹ וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקְּרָב.

סָגַר אֶת הַחוּפָה, עָטַף עַצְמוֹ בִּשְׁתִיקָה.

בָּא מִן הַמָּקוֹם שֶׁבָּא, וְהָלַךְ לַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ –

אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, אֶל מֵעֵבֶר לַנְּהָרוֹת, אֶל לֵבָהּ שֶׁל סַכָּנָה.

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר:

אָנָּא ה׳, כַּפֵּר לַחֲטָאִים, לָעֲווֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים,

שֶׁחָטָאתִי בְּמַחְשָׁבָה, בְּפַחַד, בְּפֵרוּד –

אֲנִי וּבֵיתִי, אֲנִי וּצְבָאִי, אֲנִי וְעַמִּי.

וְאִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת הַפְּחָדִים, אֶת הַלַּחֲצִים,

אֶת קוֹל הַהַמְרָאָה, אֶת זְעָקַת הַשְׁתִּיקָה –

בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה:

אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלוֹשׁ –

נְשִׁימוֹת לִפְנֵי מַגָּע, צְלִילָה לִפְנֵי תְּקִיפָה,

זִהוּי חִיּוּבִי, מְבַקֵּשׁ אִשּׁוּר הַפְצָצָה…

וְהַטַּיָּסִים, וְהַמְּפַקְּדִים בַּבּוֹר הַקִּרְיָה,

כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת מִלַּת הַקּוֹד שֶׁל הָרְבִיעִיָּה בְּעֵת צְלִילָה –

הָיוּ כּוֹרְעִים בִּתְפִלָּה, וּמְכַוְּנִים:

״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.

פָּסַע לְמָקוֹם שֶׁפָּסַע, פָּנָיו לַמִּשִׁימָה –

אֲחוֹרָיו לַחַיִּים.

לְלֹא רְבָב – הָיוּ שָׁוִים לִבּוֹ וּמַעֲשָׂיו.

הֶחֱזִיק בַּסְטִיק, וְשִׁלֵּחַ פְּצָצָה –

בִּכְוָנָה, בְּרִכּוּז וּבִתְפִלָּה.

אָנָּא ה׳, הֱיֵה עִמָּדִי בְּגֵיא הַהֲרִיגָה,

הַעֲבֵר זַעַם וְכָבֵשׁ כַּעַסְךָ,

כַּלֵּה חֶרֶב וָרָעָה מֵעָלֵינוּ,

וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ.

וְאִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת הַחֲסָדִים, אֶת הַחַיִּים,

אֶת נְשִׁיקַת הַבֵּן, אֶת תְּפִלַּת הָאִשָּׁה –

בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה:

אַחַת אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם –

אַחַת מֵאֶלֶף נִפְלָאוֹת, רֹב רִבֵּי רְבָבוֹת –

שֶׁנִּצַּלְנוּ בְּעֵצָה וּבְתַחְבּוּלָה, יָמִים וְלֵילוֹת.

יָצָא מִן הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא, וְנָחַת בְּבִטְחָה בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד.

פָּשַׁט בִּגְדֵי הַטַּיִּס, לָבַשׁ בִּגְדֵי עַצְמוֹ.

וְכָל הָעָם וְהַמְּפַקְּדִים הָיוּ מְלַוִּים אוֹתוֹ לְדַרְכּוֹ –

בִּשְׁקֵט וּבְבִטְחָה, בְּיוֹם טוֹב לְאֹהֲבָיו –

כִּי נִפְתְּחָה דֶּלֶת שֶׁל נִצָּחוֹן וְתִקְוָה לְכָל יִשְׂרָאֵל.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה׳ אֱלֹקָיו. ■

Ori88533@gmail.com