בעולם שלנו, הסוער והלכאורה מפולג, כשהמדיה מלאה בכותרות על שסעים ושנאה ליהדות, מנסים לצייר לנו תמונה שעם ישראל הולך ומרחק משורשיו ומזהותו היהודית. אבל אם
יש ימים שמתחילים כמו "עוד יום ביומן". אבל במדינה הקטנה והאינטנסיבית שלנו אין באמת "סתם יום". כל מפגש מקרי ברחוב, כל עצירה בצד הדרך, הם
כמה ימים לפני יום הזיכרון הוזמנתי לתת הרצאה למנהלים בכירים באחת הרשויות בצפון הארץ. ערב לפני ההרצאה, סמוך לשעה עשר בלילה. קיבלתי הודעה ארוכה ומפורטת
יש רגעים שבהם המציאות הישראלית הבלתי נתפסת חובטת בנו בעוצמה, רגעים שבהם הלב צונח מרוב פחד. אבל דווקא שם, בתוך החדרים האטומים, מתחת לאדמה או
אנחנו משקיעים משאבים אדירים בבניית תוכן, מתוך אמונה שהשינוי יבוא מהידע שנעביר. אבל לעיתים קרובות, התוכן האמיתי מסתתר דווקא ב"חורים" שבין התוכניות, ברגעים שבהם המיקרופון
למרות שעברנו כבר את פסח ואת ליל הסדר, אני רוצה לשתף אתכם ולספר לכם ששוב זכיתי בשירות מילואים ממושך, בעקבות המלחמה עם איראן וחיזבאללה. למזלי,
את חטאי אני מזכיר היום, בפתח חג הפסח. במשך שנים רבות הייתי שותף לאותה אווירה המתייחסת לאכילת המצה כאל גזירה שיש לעמוד בה. אכלנו מצות
לפני כשבועיים התבשרנו על נתון שעשוי להפתיע את מי שמתבונן על ישראל מבחוץ. במדד האושר העולמי, דורגה ישראל במקום השמיני המכובד. אך הנתון המדהים והמרגש
אחיין שלי משרת כרב צבאי באחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים בארץ. חג הפורים האחרון בבסיס לא היה דומה לשום חג אחר. הבסיס לא נח
החיים מזמנים לנו לפעמים רגעים שבהם נדמה שהשמיים נעולים. אנחנו שומעים על ניסים של אחרים, אבל כשזה מגיע אלינו, אנחנו מרגישים שהזמן עובר והתקווה הולכת