אז מי ניצח בסוף?
חלק מהמעשה הבא הזכרתי פעם, וחביב הוא עלי כדבר בעתו. ביום שישי אחד, לפני שנים רבות, הרבה לפני שכתבתי משהו לפרסום, נכנסתי למאפיית קצבורג עמוסת הקונים בשכונת גאולה בירושלים. בקופה ישב יהודי בא בימים, בלבוש חרדי מצוי, וזקנו לבן. אני חושב שהוא היה בעל הבית, שישב בקופה כדי להחזיר עודף כראוי ויותר מכך… אחרי הקניה הוא פנה אלי, אין לי שום מושג מדוע, וסיפר: ״בשנת תש״ח נפטר בירושלים האדמו״ר מגור, בעל ה׳אמרי אמת׳. בהלווייתו התבקשו להספידו הרב הראשי יצחק הרצוג, והבר-פלוגתא שלו הרב יוסף צבי דושינסקי, גאב״ד העדה החרדית. עמדתי לידם, וראיתי שהם מתווכחים גם בשעה זו. על מה? אמר הרב הרצוג: ׳כבודו יספיד ראשון, מבוגר הוא ממני׳. אמר הרב דושינסקי: ׳לא, כבודו יספיד ראשון, גדול בתורה הוא ממני׳. הרב דושינסקי התעקש, וניצח בויכוח. אתה חושב שאז לא היו עסקנים שונים? בעיתון ׳קול ישראל׳ של אגודת ישראל כתבו שהרב דושינסקי הספיד ראשון, אבל אני הייתי שם וראיתי במו עיני כפי שסיפרתי לך׳.
והוסיף: ׳אתה רואה מהו יחסם של גדולי התורה זה לזה, גם לבעלי השקפות שונות. הרי אנחנו כולנו יחד, כולם פועלים לשם שמים, כשלכל קבוצה – התפקיד שלה, כל אחד קיבל בהשגחה עליונה את המשימה שלו. יש מי שצריך לחזק את קדושת השבת ולהילחם למענה, יש מי שצריך לפעול במצות ישוב ארץ ישראל, וכן הלאה. לכולם חשוב הכל, אבל כוח הפעילות מוגבל. תאמין לי שבין גדולי התורה הייתה הערכה, אהבה ואחוה. הרבה דברים ראיתי בעיני מקרוב. כך היו הדברים אז, וגם מחרחרי מחלוקת היו כבר אז, אבל תדע את האמת. אף אחד לא הוציא אחרים מהכלל״.
ראיתי באירוע ״מקרי״ זה מסר בהשגחה פרטית, להעביר דברים כהווייתם. דומני שאחרי פטירת הזוג המייסד של המאפיה הוסב המקום לבית מדרש, ואולי גם בזכות כזאת יש חותמת מלמעלה על הדברים.
״האדרת והאמונה״ של הרב חרל״פ
לא שיערתי כמה זיכרונות יעלו אצלי עם פטירת הרב מרדכי אויערבך בן הגרש״ז. כנראה שבדמותו יש סמל משמעותי לערכי תורה שאנחנו מנסים לשמר, וקצת בורחים מתחת ידינו. אז אוסיף לכתוב גם הפעם כמה מזיכרונותיי לגביו.
פעם סיפר לי הרב מרדכי מזיכרונות ילדותו, ובתוכם היו זיכרונות חזקים מאד מהרב יעקב משה חרל״פ. ומתוך כל אלה היה נצור אצלו זיכרון חזק במיוחד איך שהרב חרל״פ היה מגיע להתלהבות עצומה בשמחת תורה כאשר שר את פיוט ״האדרת והאמונה לחי עולמים״, בקפיצות לגובה וריקוד עוצמתי במיוחד. וכן רושם חזק של כבוד התורה נותר בו כל ימיו מתהלוכת ילדי שערי חסד, שליוו את הרב חרל״פ מסוכתו בתום ימי חג הסוכות, בהם שהה בה ברציפות, עד לבית הכנסת לתפילת ליל שמחת תורה.
מעניין שאת התיאור הזה שמעתי מילדים רבים של שערי חסד של אותה תקופה, והיה מי מהם שהוסיף שהרב חרל״פ נתן לשכנו רבי שלום כסאר, מזקני חכמי תימן, ספר תורה ללכת אתו בראש אותה תהלוכה.
והוסיף: ׳בשנים האחרונות של הרב חרל״פ, שבהן חצי ירושלים הייתה מגיעה בליל שביעי של פסח ל״שירת הים״ בבית הרב חרל״פ, אבא אמר לנו: ׳אל תחשבו שזה תמיד היה כך. אני זוכר איך הרב היה רוצה שיהיה מנין בשירת הים, ועמדנו בחוץ לחפש לו מנין׳…׳
על אבא קשה לי לדבר…
סיפר שזכה לחברי ילדות בשערי חסד, שכל אחד מהם היה דמות. כמו הרב דוד קב, שאח״כ נעשה ראש ישיבת כרם ביבנה, והרב זלמן דרוק שנעשה רב במרכז ירושלים. סיפר לי פעם על תלמידי חכמים מופלגים בירושלים כר׳ אליעזר קוגל ור׳ בנציון פריימן. ואמר שהוא יכול לדבר על כל מיני דמויות, אבל על אביו הגרש״ז מאד קשה לו לדבר. [הרגשתי שזה אישי מדי, ״קודש קדשים״ וגם עוצמתי מאד עבורו].
הרב הגאון או הגאון הרב?…
בזלזולו בעניינים חיצוניים, זלזל גם בתעשיית התארים המופרזת היום. סיפר שעמד פעם בחופה ליד הרב שך, וכשכיבדו רבנים שונים בברכות, אמר לו הרב שך בציניות: ׳חזרנו כנראה לתקופת הגאונים. שמונה גאונים יחד??׳ [בעבר טעיתי כנראה לייחס את הסיפור הזה לר׳ שלמה פישר, ואולי גם הוא אמר לי משהו דומה. מ.ד.].
אמר לי שהיה ת״ח אחד שר׳ עקיבא איגר מאד העריך אותו כגאון אמתי (אינני זוכר על מי סיפר, יתכן שהיה זה על ר׳ אפרים זלמן מרגליות, בעל ׳מטה אפרים׳ ועוד), שהוציא ספר וקיבל הסכמות משישה גדולי עולם, ורק אחד מהם מזכיר את המילה ״גאון״ ביחס אליו.
על ידידו ראש ישיבת כפר חסידים
פעם סיפר לי הרב מרדכי בערגה על ידיד נפשו הרב דוד מן, ראש ישיבת כפר חסידים. שאלתיו על מהות הקשר ביניהם, כי לפחות בתחום הלמדני אני יודע שהם הלכו בדרכים שונות מאד. הוא אמר לי: ׳ישנו בישיבה באותו החדר כמה שנים. שם התחיל הקשר בינינו׳.
זכיתי לשמוע כמה שיעורים מפיו של ר׳ דוד. הוא היה למדן מופלג, בעל חשיבה מהירה ביותר, מקורית ויצירתית. זכורני שכשהיה מתחיל שיעור כללי, רוב בית המדרש היה מתרוקן, בגלל בחורים שהתייאשו מראש מלעקוב אחרי השיעור. השאר, כמה עשרות בחורים ואברכים, התרכזו קרוב אליו, ונראה שרבים מהם, ואני בתוכם, מתקשים להחזיק ראש. למדנותו הייתה בסגנון מאד ישיבתי.
ר׳ דוד היה בעל מידות יוצא מהכלל, וגם ראש ישיבה שלא הרגיש מחויב לכללים חברתיים, למסגרות חיצוניות ול״מה יגידו״. הוא עסק לגמרי בעיקר. בתכונות אלו מצאתי הרבה מן המשותף בינו לבין ר׳ מרדכי. בשיח אישי הוא היה מקשיב מאד ומלא סבלנות. פעם בנערותי ישבתי באוטובוס ור׳ דוד עלה לאוטובוס. הוא התיישב לידי, שאל לשלומי ומיד שאל מה התחדש לי בסוגיא האחרונה. הוא האזין בקשב רב ובסבלנות יוצאת דופן למחשבות של בחור צעיר בשיעור א׳.
׳הוא לא גאון…׳
אגב, אמר לי הרב אריה פינסקי: פעם הציעו שידוך לבתי, בחור מישיבת כפר חסידים. התקשרתי לר׳ דוד מן לשאול אותו על הבחור. בין היתר הוא אמר: ׳הוא בחור טוב, למדן, אבל תדע שהוא לא עילוי, גאון או משהו כזה׳. אמרתי לו: ׳מי מחפש עילוי? אדרבה. בא נזכר בכל העילויים שלמדו איתנו בפוניבז׳. מי מהם המשיך בלימוד, מי מהם נעשה ראש ישיבה חוץ ממך?׳ הוא חשב מעט, העביר בראשו את העילויים שהיו איתנו, ואז אמר: ׳נכון, אתה צודק, כשאני חושב על זה, באמת העילויים לא נעשו מרביצי תורה׳. ■
meirdorfman@gmail.com
