"שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן!"
בפרשת חוקת למדנו על כיבוש עבר-הירדן המזרחי על ידי בני ישראל. בפרשת מטות ובפרשת דברים אנו לומדים על הנחלת השטח הזה לשבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה.
קדם לכך משא ומתן ארוך ששבטי ראובן וגד ניהלו עם משה, עד אשר הוא מסכים לתת להם נחלה בעבר-הירדן המזרחי. הוא מתנה איתם תנאי: הם ישאירו את נשיהם, טפם ומקניהם בערי המבצר בנחלה שיקבלו שם, ואילו הם עצמם יעברו את הירדן חלוצים לפני אחיהם להילחם ולכבוש את החלק המערבי של ארץ ישראל. רק אז יחזרו לביתם בעבר הירדן המזרחי.
לאורך כל המשא ומתן שהם מנהלים, שבט מנשה אינו מוזכר. רק בסוף הסיפור הם מופיעים: "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה… את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן…"
נשאלת השאלה – מדוע נחצה שבט מנשה?
בפירושו 'העמק דבר' לפרשת דברים, מסביר הנצי"ב שמשה ראה שבעבר הירדן כוח התורה מועט, ולכן הוא השתדל לשתול שם גדולי תורה. בשבט מנשה היו גדולי תורה, ככתוב בשירת דבורה: "מני מכיר ירדו מחוקקים". כדי שהם יתרצו לשבת שם, נתן להם משה נחלה גדולה יותר משאר השבטים. ממשיך הנצי"ב: "מזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל".
כאשר משפחה מחולקת לשניים, יש קשר תמידי בין שני חלקיה. כך חלוקת השבט מילאה את המטרה החשובה – לשמור על קשר הדוק בין אלה שישבו בעבר הירדן המזרחי ובין היושבים בצד המערבי.
רמת הגולן של היום היא חלק מנחלת שבט מנשה. זמן מה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נחתם בינינו לבין הסורים הסכם 'הפרדת כוחות'. בהסדר זה נתנה ממשלת ישראל את הסכמתה לסגת מכל השטחים שכבשנו מסוריה במלחמה זו. על מנת למנוע נסיגה עמוקה בגולן, עודד הרב צבי יהודה קבוצת תלמידים להקים התיישבות סמוכה לעיר קונייטרה. במכתבו אליהם מיום י"ד בסיוון תשל"ד כותב רבנו: "עטרת השלום והברכה לכם, אחינו מחמדינו וכל משפחותיכם, הקטנים והגדולים, העובדים והלומדים, מציבי גבולותינו ומיישבי שוממותינו בעיר הקודש קשת-קונייטרה. הלוא כולי כולי אתכם, יקירי חיי, אשריכם שזכיתם וזוכים לקיים ולעשות את הפקודה הא-לוקית של בורא עולם… הלוא כולכם שלוחי דרחמנא… ושלוחי דידן (כלומר המתיישבים הם שליחים של הקב"ה ושל עם ישראל)… בקיימנו פקודת יישובה וחידוש תחייתה וברכתה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה… חזקו ואמצו איש רעהו ואשה רעותה, ואת כולנו… כמלוא דבר ה' הנאמן על תקומת עמו ונחלתו".
עוד כתב רבנו: "על יהודה ושומרון, הגולן ויריחו, וכל חלק של ארץ ישראל, אין כל דיונים. אם תהיה איזו כפייה ממישהו לשלול את שלטון מדינתנו שם, הלוא מחויבים… כולנו להתקומם במסירות נפשנו על כך, כדין 'ייהרג ואל יעבור'… ועל אחת כמה וכמה בעניין מצווה זו, הכוללת את כל התורה ושייכת לכל ישראל".
כוונת רבנו באגרתו זו להזכיר את ההסבר שנתנו גדולי ישראל לשאלה: מדוע הרמב"ם אינו מונה ב'ספר המצוות' את מצוות כיבוש הארץ, כפי שהרמב"ן מונה אותה במצוות עשה ד'?
בשורש הרביעי ב'ספר המצוות' כותב הרמב"ם כלל: "אין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה". כאן בעצם מצויה התשובה לשאלתנו. מצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה היא מצווה הכוללת את התורה כולה, כפי שכתבו רבים מהראשונים, ביניהם הרמב"ן: "עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי: 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות – ישיבת ארץ-ישראל שקולה כנגד כל המצוות'". וכן כתב שו"ת הרשב"א ועוד.
כתב ה'נשמת כל חי': "מה שלא מנה מצוות ישיבת ארץ ישראל למצוות עשה בספר המצוות, הוא משום דהווי מצווה כוללת". וכן כתבו גם מרן הרב קוק זצ"ל ובנו, מורנו ורבנו זצ"ל, וכן הרב עובדיה יוסף שליט"א ועוד.
בהזדמנויות רבות נהג רבנו לחזור ולשנן לנו שעבר-הירדן המזרחי כולו שלנו הוא, וכרגע הוא גזול בידי אויבינו; זו לשונו בספר 'להלכות ציבור': "השטחים של ארץ חיינו… וכל מרחביהם… הלא הם של כל רבבות עמנו בית ישראל, ואין כל דין קניין גזלה חל עליהם… לפיכך כל דיבורים ומעשים של ויתורים והפקרות על משהו של שטחים אלה, הם דברים בטלים ומבוטלים…
יהי רצון שנזכה להתקיימות הפסוק: 'כי ירחיב גבולך, כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך'"
