אנו פוגשים כיום תופעה מעניינת שטמונים בתוכה סיכוי וסיכון. יותר ויותר צעירים מספרים שהם מחפשים 'להתחבר' לתורה. הם רוצים לקיים את המצוות מתוך הזדהות פנימית ונפשית. לכאורה, תופעה זו מבורכת. אך לפעמים רצון טהור זה מלווה בזלזול בפרטי ההלכה, משום שהקשר הפנימי להנהגות המעשיות אינו מורגש. זהו הסיכון הגדול בתופעה זו. ננסה להאיר על נושא זה בעזרת מבט על פרשתנו, ועל ספר דברים בכללותו.
בעיון בפסוקים הראשונים בפרשה אנו רואים שהסגנון הוא עדיין בגוף שלישי כבשאר התורה – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", "דבר משה אל בני ישראל". רק בפסוק ו' משתנה הסגנון, ומשה מתחיל לדבר בגוף ראשון – "ה' אלוקינו דבר אלינו בחורב לאמר…". מכאן והלאה, אותו משה, שבתחילת שליחותו אומר לקב"ה "לא איש דברים אנוכי", נעשה ערב הכניסה לארץ נואם גדול. מה מניע את השינוי הזה אצל משה, ומדוע נאומו בגוף ראשון מתחיל רק אחרי מספר פסוקים?
בפסוק ה' כתוב "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". הרב קוק בהקדמה לספרו עין אי"ה כותב: 'ביאור הוא מלשון, באר מים חיים. על פי המדה הזו ייזלו מים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת'. לבאר את התורה פירושו לחדש חידושים שאינם כתובים בפשטי המקרא, אלא הרחבת התורה 'מתוך הרעיונות הכלולים במאמר (שאותו אנו רוצים לבאר), לפעול על רעיונות שיש להם יחס עמהם על פי חוקי הקשור ההגיוני'.
כמובן, שדרך זו של הביאור דורשת ידע רב וכושר ניתוח ישר, וכן יראת שמים עמוקה ואמיתית, שאם לא כן יש חשש גדול שאדם יגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אם כן, רק בפסוק ה', כשהתורה מעידה שמשה מבאר את התורה, אנו מבינים שישנו חבור מוחלט בין משה לתורה עד כדי יכולתו לחדש את התורה באמיתיות. רק כעת יכול משה לדבר אל עם ישראל בגוף ראשון. משה עצמו הפך לתורה, והדברים שמשה מדבר הם תורה.
הקשר ההרמוני שבין האומה לארצה פועל שהתורה תופיע אצלנו בצורה שלמה. בארץ ישראל אנו מסוגלים להתחבר חבור פנימי ונפשי אל התורה. כשאנו בארץ, התורה אינה רק עול חיצוני עלינו אלא ביטוי של עצמיותנו. מובן שבמצב נפלא זה אנו מסוגלים ליצור ולחדש תורה עליונה – תורת ארץ ישראל. כך לימדנו הרב קוק: "יצירה עצמית ישראלית במחשבה ובתוקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל". על כן משה רבנו, שהיה כבד פה, עתה בהגיענו לעבר הירדן, בעמדנו בפתחה של ארץ ישראל, נעשה נואם, כי התורה עולה ומתפרצת מתוכו בזרימה ישירה וטבעית.
הרצון של צעירים להתחבר אל התורה, אם כן, הוא תוצאה ישירה של ישיבתנו בארץ ישראל, המחברת את האדם והתורה בהרמוניה פנימית. על כן אל לנו להילחם בתופעה זו, שצעירים מנסים 'להתחבר' לתורה, אלא אדרבא להעמיקה. הסיכון לא צריך להניא אותנו מ'להתחבר' לתורה, אלא עלינו לבאר שכלית ונפשית ש'בכל דבר תורה, בכל דבר הלכה פרטית, זורח אור העליון הבלתי מוגבל. המוסר האלוקי המוחלט הוא מוּצץ מכל דין פרטי' (אורות התורה). בדרך זו נצליח בעז"ה להאיר את התורה המתאימה לדור, ותורת ארץ ישראל תעלה ותפרח
