01
שבתות האביב מנעימות את הצעידה לכותל, האוויר הירושלמי הצלול ממלא את הריאות ומצמרות עצי הברוש והאורן נשמעת שירת הציפורים. רחבת הכותל מתמלאת באורחים רבים שמצטרפים למניינים הקבועים ואף מוסיפים משלהם.
02
קבעתי לעצמי מנהג שבשבת מברכין, בדרכי חזרה מהכותל אני נכנס לביה״כ ׳אחדות ישראל׳ המכונה גם ׳בית הכנסת המחתרות׳. שם, בכל שבת מברכין מצטרף לתפילה רב הקהילה, הרב בנג׳י לוין, נכדו האהוב של ר׳ אריה לוין. הרב בנג׳י מרתק את המתפללים, שביניהם דור שני ושלישי ללוחמי המחתרות, בדברי חכמה ואקטואליה בין שחרית לבין מוסף. הרב בנג׳י מזכיר תמיד, בנועם דיבורו את הדרך להתייחס ולקרב כל יהודי בעבותות של אהבת ישראל, בדרכו של הסבא – ר׳ אריה לוין, שפעל כל ימיו בדרכו של אהרון הכהן, בחיבוק חם, בחסד ובהצלת נפשות. עם כישרון דיבור יוצא דופן, בעברית ובאנגלית, ועם סיפורים מדהימים על דרכו של הסבא המופלא, הציבור יוצא נשכר בענק.
עו״ד איתן ויטלזון, משמש כיום כגבאי הראשי של בית הכנסת. זו משימה שקיבל מאביו ר׳ יוסף ויטלזון ע״ה, שזכה להיכלל בצוואה של ר׳ אריה לוין זצ״ל, כמי שאחראי להמשך קיומו, לדורי דורות, של בית כנסת המחתרות, בו התפלל ר׳ אריה.
איתן מקבל אותי תמיד במאור פנים ומקדים לי שבת שלום כדרכו של ר׳ אריה. לפני שבועיים בשבת מברכים חודש אייר, שח לי איתן, ידידי האהוב והיקר, כך:
03
לפני מספר שנים ׳חיטט׳ חננאל רוזנברג, מצעירי בית הכנסת ׳אחדות ישראל – המחתרות׳, במעמקי הסליק המפורסם בו החביאו לוחמי המחתרות נשק ותחמושת, מפני הצוררים הבריטים ימח״ש, מתחת לארון הקודש ומצא אוצר. היה זה קלסר עתיק ועב כרס, בלוי ומתפורר ובתוכו ערמת מכתבים מצהיבים, שתוכנם מרטיט כל נפש הומיה ונוגע ללב, ששלחו משפחות שכולות להנהלת בית הכנסת שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. במכתבים אלו, הם מסרו פרטים על יקיריהם, לוחמי האצ״ל והלח״י, שנפלו בשנות המרי והמרד נגד השלטון הבריטי ובמלחמת השחרור.
איתן מצטט לי כמה דוגמות מצמררות מן המסמכים שנמצאו בקלסר: ״להלן פרטי נפילת בני היחיד דניאל ליבוביץ״;
״בנימין שרעבי – נפל במערכה בשכונת מלחה, בירושלים, בגיל 16 בדיוק״;
״ניסים בנדו – נפל בעת הפריצה לכלא עכו. ניסים היה בין האסירים שיצאו לחופשי אך קיבל כדור בבטנו מירי האויב, נתפס, הוכנס בחזרה לכלא, ומאחר ולא קיבל כל עזרה רפואית, מת מפצעיו״;
״גסטפרונד אלתר – נפטר בבית חולים ממשלתי מעינויים״;
״אני אב שכול מר נפש ופצע עמוק בליבי, כותב לכם את השם המדויק של בני, יליד ירושלים, דור שלישי״;
״להלן הפרטים המבוקשים אודות שני בני שנפלו במלחמת השחרור״; ועוד ועוד.
המכתבים המרגשים נאגדו, ביד אוהבת, בקלסר חדש, כדי לאפשר למבקרים הרבים בבית כנסת לעיין בהם ולחוות את הגבורה של לוחמי המחתרות ובני משפחותיהם. אמור מעתה, גם כאן כמעט ״לכל איש יש שם״ ומאחורי כל שם – סיפור שחובה לספרו.
04
לא בכדי נשלחו מכתבים אלו. היה זה פרי יוזמתם של מתפללי בית הכנסת, יוצאי האצ״ל והלח״י, אשר ביקשו להעמיד לוח זיכרון ונר תמיד לזכר חבריהם שנפלו חלל על במותי ארץ, וזאת נוכח סירוב הממסד היהודי, באותה עת, להכיר בהם כחלק מ״מגש הכסף הישראלי״, והניסיון של הממשל המפא״יניקי להצניע את חלקם של האצ״ל והלח״י במערכה לשחרור ולתקומת ישראל בארצו.
05
ועוד שח לי איתן כי על עוצמת הכאב והאפליה הבלתי נתפסת בין דם לדם, ניתן ללמוד מהסיפור המצמרר אודות נפילתם בקרב של התאומים מנחם ושלמה גלבגיסר. מנחם נפל בקרב בנגבה בתמוז תש״ח, כחייל צה״ל, לאחר שהצטרף עם גדוד האצ״ל לצה״ל. לעומתו, אחיו התאום שלמה, נפל במערכה על וילהלמה בחודש אייר אותה שנה כלוחם האצ״ל. משרד הביטחון של אותם ימים הכיר רק באח מנחם כחלל צה״ל וסירב להכיר באחיו התאום. בתגובה כתב האב השכול לראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, את הדברים הבאים: ״הנני מחזיר לך כאן את ההודעה על נפילת בני מנחם ז״ל. למרות הכאב שבדבר. אני מוכן לוותר על הכבוד שצבא ההגנה והעם כולו רוצים להגיש לי כפיצוי בהילקח ממני בני. מביתי נגדעו שני עצים – שניהם יקרים היו לי באותה מידה והקריבו את עצמם למען האומה. אם האומה והצבא רוצים להנציח שמו של האחד ולשכוח את השני רק משום שהצורר הפיל איש אצ״ל ולא איש ׳הגנה׳ – הנני מוחל על כך״.
ועוד סיפור כואב ומקומם – האחים מרדכי וחיים ריבנבך נהרגו כלוחמי לח״י בהפרש של כחצי שנה, אף בהם סירב הממסד להכיר. הוריהם כתבו בדם ליבם את הדברים הבאים: ״חלומם נתגשם אך להם אין חלק בו. צבא עברי מרעים במצעדי יום העצמאות ואנו, הורים של לוחמי חירות אלו, איננו מוזמנים אל בימת הכבוד. כשם שהיו הם חיילים אלמונים, כן אנו היום הורים שכולים אלמונים. אך המדינה קיימת, וזו נחמתנו היחידה בהילקח מאיתנו שני בנים יקרים״.
מתפללי בית הכנסת דאז, עמדו במשימת הקודש שלקחו על עצמם. הם השלימו את איסוף המידע אודות שמות הנופלים, תאריך ומקום נפילתם, והתקינו את לוח הזיכרון המרכזי לחללי אצ״ל ולח״י בליבו של בית הכנסת אחדות ישראל. בשנת תשט״ו, הוסר ממנו הלוט, בטקס מרגש, במעמד הרב אריה לוין זצ״ל, ׳אבי האסירים׳, ובהשתתפות הלוחמים והמשפחות השכולות. לוח הזיכרון הזה היה מקום ההנצחה היחיד לכל חללי האצ״ל והלח״י (498 במספר).
כאשר הגיעו משפחות הנופלים לבית הכנסת כדי להתייחד ליד השלט המפורט עם זכר יקיריהם, היה זה תמיד מעמד מרגש ויוצא דופן – מפגש לוחמים שהקרין אחווה, רעות והזדהות בקרב אלה שנותרו והנציח את הקדושים שעלו על המוקד בעבור עתיד אומתנו.
06
חלפו השנים, ותוקן מעט העוול. לכל חללי המחתרות יש כיום מקום של כבוד בהיכל הזיכרון הלאומי בהר הרצל לצד כל לוחמי מערכות ישראל. רבים מהלוחמים ומהמשפחות השכולות, אינם איתנו עוד, אך השמות נותרו חקוקים על לוח הזיכרון המואר באור נגוהות של מאות נרות נשמה.
את הסיפורים שמאחורי השמות – עלינו להמשיך לספר, כי את המנגינה הזו חייבים להמשיך לנגן.
לא מעט בזכות לוחמי המחתרות, יש לנו, ב״ה, מדינה לתפארת.
ירושלים גדלה ומתפתחת בצעדי ענק. אחת מתוכניות הבניה הגדולות מקודמת בימים אלו, גם במתחם ׳בית היתומים הספרדי׳ בו שוכן בית הכנסת אחדות ישראל. זוהי שעתם של קברניטי העיר ירושלים ושל כל תושביה היהודים, יחד עם מומחי הבניה, היזמים ואנשי התכנון, להכיר בחשיבות העליונה שבשימור קפדני על בית כנסת ׳אחדות ישראל׳ ששוכן כבוד בלב העיר, כבית תפילה ייחודי וכאתר הנצחה כמעט בלעדי ללוחמי מחתרות ישראל ולמורשתם שמסרו נפשם כדי לסלול את הדרך לתקומת עם ישראל בארצו. אם ח״ו לא ישומר בית הכנסת ׳המחתרות׳ לאות ולמופת, תהיה זו בכייה לדורות.
חייהם – מלחמה, מותם – גבורה, קורבנם – קדושה, זכרם – נצח.
שבת שלום של אחדות ישראל, של המשך קוממיות ישראל, של אחווה שלום ורעות והמשך בניין הבית השלישי לנצח נצחים.
