מה לא עבר על יוסף מורנו (49) תושב אשקלון כיום ונשוי טרי לתקווה. היסטוריה של שימוש בסמים קשים, ישיבה בבתי כלא, אלימות, פציעות, גירושים ואבדות משפחתיות רבות – כל אלה לא השאירו סיכוי גדול להצליח בחיים, עבור מי שביקש לקום מהקרשים פעם אחר פעם, אבל נדרש להיאבק עם עצמו ולהתמודד עם כתפיים קרות כמעט בכל מקום שאליו פנה. הוא מספר על היחס הקשה שלו זכה במקומות העבודה השונים שאליהם נשלח לטובת השיקום, ומדבריו ניכרת תופעה חברתית מדאיגה: ״תמיד נתקלתי במבטים ובלחשושים, הסתכלו עליי כעל מישהו חריג ואף פעם לא באמת רצו לעזור לי ולתת לי להרגיש חלק״.
להיגמל מסמים, לנהל, לקבל תעודת הכשרה מקצועית ולהתחתן מחדש, הייתה לא פחות מפנטזיה עבורו במשך עשרות שנים. אבל למרות שלא היו לו תקוות גדולות בהתחלה, מורנו הצליח להשיג זאת בעזרת השתלבות במיזם ייחודי בשם ׳גננים ללא גבולות׳ הפועל בכפר השיקומי ׳עדי נגב – נחלת ערן׳: ״הם נלחמו עבורי יותר מאשר נלחמתי על עצמי, החזירו לי את האמונה בבני האדם ואת התקווה לחיים״.
מורנו נולד וגדל בשדרות, אביו נפטר כשהוא היה בן שש בלבד והותיר את אימו לגדל עשרה ילדים לבד. ״כשהייתי ילד חלמתי להיות טייס אבל החיים לא הלכו על פי התוכניות״. לאחר השחרור מהצבא, שירות חלקי בתור לוחם שממנו פרש בעקבות בעיות ת״ש, החלו חייו להסתבך. כשהיה בן 25 נקלע לקטטה בשכונה, במהלכה נפצע קשה ונדקר בליבו. האירוע הזה, כך לטענתו, סימן למעשה נקודת מפנה בחייו ודרדר אותו עד תהום. ״בשלב הזה למעשה הפכתי למוגבל פיזית ונפשית. הפסקתי לעבוד, לא הצלחתי להתמודד עם הכאבים והייתי מסתובב כל היום ברחוב. נוצר שעמום ולחץ חברתי וזה מה שהוביל אותי להשתמש בסמים קשים ולהגיע לא פעם אל בתי הכלא. ברחתי לשם כי לא היו לי עוד כוחות, וכידוע הפתרון הכי קל לבעיות זה לפנות לסמים״.
לאורך השנים הוא ניסה להתאושש כאשר התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות. פעם בבניין, פעם אחרת כעובד כללי בסופר, אבל באף מקום לא הצליח להחזיק יותר מידי זמן. ״שלחו אותי מהביטוח הלאומי לנסות להשתקם במקומות עבודה שונים, אבל לא הרגשתי שמאמינים בי באמת. יום אחד הייתה גניבה בסופר שבו עבדתי, הבן אדם הראשון שחשדו בו והאשימו אותו היה אני, למרות שבמשמרת הזאת בכלל לא עבדתי. זה הוביל אותי גם לא להאמין בעצמי. במקומות מסוימים דווקא כן עבדתי טוב אבל חייתי חיים כפולים. התלות בסמים לא נתנה לי אפשרות לעמוד בציפיות ולספק את התפוקה הנדרשת לאורך זמן ולכן עזבתי כל עבודה״.
אך כאן לא נגמרו הצרות שלו, אח אחד שלו נפטר מסרטן, ובשנת 2011 גם האח הקטן מבין העשרה נהרג מנפילה בזמן שיפוץ גג ביתו. שנה לאחר מכן גם אימו נפטרה. ״היא הייתה מבוגרת, היא לא הצליחה להתמודד עם העובדה שהיא צריכה לקבור את בן הזקונים שלה והיא פשוט נפטרה מצער״.
השנתיים הללו כפי שניתן לתאר, לא תרמו בלשון המעטה ליכולת ולרצון שלו להשתקם, אך למרות התקופה הקשה מורנו ניסה לקום מחדש ולהתחיל חיים חדשים. הוא התחיל לעבוד בבית דפוס עד שבשנת 2013 נפצע שוב, אך הפעם מדובר היה בתאונת עבודה.
עמית מורנו אוסף אבטיחים
באחד הימים עשה טעות קטנה שעלתה לו ביוקר, מכונת הדפוס קטעה את אצבעותיו וגרמה גם לפגיעה בכתף ולכאבים חזקים. ״אלו היו שנים קשות וההתדרדרות הייתה מהירה. תחילה המוות של אחי ואז של אימי, לאחר מכן הפציעה החדשה שהשביתה אותי שוב לבית. בנוסף התחילו גם בעיות עם אשתי מהנישואים הראשונים שהובילו תוך זמן קצר לגירושים. זה היה הרבה מאוד להכיל בשבילי. נוצר לחץ של פרנסה ושל עצבים והתלות בסמים גברה עוד יותר, וכך גם הגעתי מהר לשבת בבתי הכלא״. הוא מודה בכנות. ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, כך אומר השיר של שלום חנוך, ורגע לפני שהוא הגיע אל המקום ששינה את חייו ב-180 מעלות, יוסף חווה עוד רגע שפל כשעבר לגור במחסן גינה של אחד החברים. ״אמרתי שמכאן אין יותר לאן לרדת. או שאני מגיע לרחוב או שאני מחליט לקחת את עצמי בידיים ומנסה לקום שוב״.
ויוסף החליט לעשות את זה. למרות הסקפטיות והחשדנות בהתחלה, הוא ניגש שוב אל ועדת השיקום ושם סיפרו לו על מיזם ׳גננים ללא גבולות׳ הפועל בכפר השיקומי ׳עדי נגב – נחלת ערן׳ שאותו מפעילה עמותת ׳עדי׳. במיזם מועסקים עובדים עם מוגבלויות בעבודות גינון וחקלאות, כאשר המטרה היא להכשירם לקראת השתלבות במשק העבודה הכללי. ״זה היה כבר שלב שהתחלתי להתייאש שאני לא אצליח למצוא עבודה נורמלית יותר. הגעתי בלי ציפיות בכלל. אמרתי לעצמי שלפחות אקבל את הקצבה שלי״. כך הוא מתאר את הסיבה האמיתית שהובילה אותו לנסות שוב.
״בהתחלה היה לי קשה מאוד, גם אני לא עזרתי לעצמי. הראש שלי לא היה בעבודה, אבל אני נזכרתי שתמיד אהבתי את עבודות הגינון עוד מהתקופה של בית הספר, אז אמרתי ניתן לזה צ׳אנס. לאט לאט גיליתי מקום שלא רק מכיל אותך, אלא נותן לך את התמיכה ואת כל הכלים לפרוח. בהתחלה עבדתי במשך שלושה ימים בשבוע וארבע שעות ביום. כיום אני עובד במשרה מלאה עם שכר מלא, אני מנהל גידולי שדה, סיימתי לימודי הכשרה כגנן מוסמך״.
במהלך התקופה בעדי נגב, הוא גם הצליח להיגמל סופית מהסמים: ״האנשים בכפר נלחמו ולא ויתרו עליי עד שהצלחתי. הם ליוו אותי לאורך כל הדרך, לא נתנו לי להרים ידיים עד שהצלחתי להיגמל מהסמים, והיום אני נקי לגמרי. הם פשוט החזירו לי את החיים״.
מנקודה זו החיים של מורנו התחילו להתייצב בכל אספקט. הוא הכיר את תקווה אשר גם היא נגמלה מסמים כבר לפני שנים רבות. הם עברו לגור ביחד באשקלון, ולפני כחודש הם התחתנו באירוע מרגש שבו לקחו חלק כל הנהלת הכפר, הצוותים ומתנדבים רבים. גם יו״ר הכפר השיקומי, האלוף במיל׳ דורון אלמוג, הגיע לכבד ולשמוח ביחד עם הזוג המאושר. ״תמיד כשאני רואה את דורון אני אומר לו שלעד תישאר לכם הזכות הזאת שגרמתם לי להחזיר את האמונה בעצמי ואת האמונה בבני האדם״.
לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה, למורנו יש מסר חשוב להעביר: "תמיד אפשר להתחיל מחדש ולא להתייאש מעולם. אותי חינכו שליהודים אסור להם להתייאש ואני בעצמי רואה איך למרות כל המכות שקיבלתי אפשר לגדול ולצמוח למקומות שרק יכולתי לדמיין שאגיע. לא שיערתי לעצמי שאחרי ארבע שנים לא רק שאהיה בפרויקט, אלא אהיה אחראי על כל גידולי השדה ולנהל משק חקלאי שלא מבייש שום חלקאי בישראל".
