עיר שעושה כל ישראל לחברים
הכותל המערבי בליל ט’ באב מהווה מקום כינוס מרכזי. המונים מכל העדות והמגזרים מתכנסים בכותל לקריאת איכה ואמירת קינות. אירוני משהו, אבל נדמה שליל תשעה באב בכותל הוא זמן דומה לעליה לרגל ההיסטורית.
על קדמותו של המנהג, סיפר חוקר הפולקלור יום טוב לוינסקי: “עוד בימים קדומים – תיכף לאחר החורבן – משנאסרה על היהודים דריסת רגל בירושלים, התירו ליהודים, בתשלום כופר לא קטן, לבוא בתשעה באב לירושלים ולהשתטח בתפילה ובתחנונים, בבכיה ובאנחה על חורבות בית המקדש.
גם התייר מבורדו, שביקר בארץ ישראל במאה הרביעית מספר על היהודים הבאים פעם בשנה, בט’ באב, למקום הזה ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה מבית מקדשם ואותה ימשחו בשמן… בדורות האחרונים נהגו לבוא אשכנזים לפני הכותל, החל עוד מיום י”ז תמוז ובמשך שלושה שבועות לערוך ביום “תיקון חצות”.
אולם בערב תשעה באב היו נוהרים המונים המונים, מכל העדות, ליד הכותל, במשך כל הערב והלילה עד אור הבוקר”.
מאפיין מיוחד של העלייה לרגל, היה חיבור ישראל זה לזה. על כן שנו (חגיגה ג, ו) שבשעת הרגל נאמנו עמי הארצות על התרומה. נאמנות על טהרה בתקופת קיטוב ופילוג בין עמי הארצות לחברים, אינה דבר של מה בכך, וככל הנראה עניינה וייעודה היה ללכד את העם, בזמן העלייה לרגל .
מסתבר שעניין התחברות העם היה בעלייה לרגל ולא של המועדים. כך נראה בדרשת הירושלמי (חגיגה פ”ג ה”ו) שדין הנאמנות נאמר בשעת עליית השבטים. וכך נראה מהלכות יום טוב בהם לא מצינו עקבות למגמת ההתחברות.
נחזור לדימוי בין העלייה לרגל לבין התכנסות ליל תשעה באב בכותל, ונשוב לחיבור ישראל זה לזה.
מרחב לנקודת החיבור
לפני כעשרים שנה, בעקבות האווירה שלאחר רצח ראש הממשלה רבין, החל להתקיים בלילות ט’ באב אירועי תרבות של קירוב ואחווה, בדרך כלל תחת השם “הלילה לא לומדים תורה”. אירועים אלו כוללים רבי שיח בין קבוצות שונות בעם. למרות שאפשר לדון על התאמת צורתן לאבלות היום, יש לשמוח על עצם קיומם. על הצורך באירועים אלו סיפר בראיון במקור ראשון, אייל גור שהיה אחד מהוגי הרעיון: “ברמה הבסיסית, תשעה באב הוא לא אירוע דתי. אין כמעט הלכות, יש מנהגים. זה אירוע היסטורי בקנה מידה פסיכוטי, שאיכשהו הצטמק. למה חרבה ירושלים? שנאת חינם. ומה עושים בקשר לזה? הולכים לבית הכנסת לקרוא איכה. ואז מה? איפה האקטיביות שלך? הביטוי ‘אהבת חינם’ הוא חדש יחסית. קחי אירוע עכשווי-טראומתי, תחברי אותו ליום שיש בו ואקום, וקיבלת את המתכון”.
לטעמי, הכותל יכול לשמש כמשלב, בין התחושה הדתית, כפי שבאה לידי ביטוי בבתי הכנסת, לבין התחושה החברתית לאומית, כפי שבאה בחלל הריק שתיאר גור:
“בתפילות בכותל מתקיימים מניינים רבים. לעיתים הם מתחילים באותה העת, וההבדלים בין מניין לחברו הם בתפילה, בנוסחה או בסגנונה. יש וההבדל סוציולוגי בלבד, מתפללים נוטים להצטרף לאנשים דומים להם. כך ברוב ימות השנה וכך בליל תשעה באב. לפני יותר ממאה, תיאר זאת אחד העם “ובחצי ליל תשעה באב (בשנת תרנ”ג/1893) עמדתי לפני הכותל, קהל זקנים ונערים ישבו לארץ. הללו בכו על ספר הקינות, הללו למדו מדרש איכה, והללו פילפלו בהלכה – אם מותר לישב אחוריו כלפי הכותל”.
האם ריבוי המניינים הוא דבר טוב? הרב אביגדור נבנצאל רבה של העיר העתיקה ספר בראיון שמעולם דעתו לא הייתה נוחה מריבוי המניינים בכותל המערבי, ויתכן שיש בכך סרח של האיסור לא תתגודדו, ולכן עדיף היה שיעשו מניין אחד גדול לכולם יחדיו.
בלי להיכנס לדיון העקרוני סביב האיסור “לא תתגודדו” בקיום כמה מניינים, אציע שבליל תשעה באב, הזמן לאחד את כל מנייני הקינות למניין אחד מרכזי, בו ישתתפו כולם באמירת נוסח קינות המורכב משילוב מנוסחי הקינות המרכזיים. מעמד תפילה מרכזי המאחד בין כלל העדות והמגזרים, ככל היותר, יכול להוות כוח מאחד גדול. בשיבה לימים ההיסטוריים בהם היה בכוחה של העלייה לירושלים לחבר את כולם יחדיו.
למעשה, במעמדי הסליחות וברכת כהנים, מתקיימים כך מעמדי תפילה המוניים. אמנם פה אני מדבר על קהל גדול יותר, נוסח אחיד, ובעיקר, תאריך ייחודי – תשעה באב. וכך נשלב כאמור, בין שני הכוחות, בין האדם לקונו ובין האדם לחברו.
על איחוד נוסחי התפילה
מובן שאין זה דבר פשוט, ואולי מופרך לחלוטין לחשוב על כינוס כולל בין נוסחים ומגזרים שונים. האם התימנים או ההונגרים יסכימו להתפלל קינות שרק חלק מקינותיהן המסורתיות ינכחו בהן. האם כולם יתחברו לתכני הקינות. אלו אכן בעיות, אולם באשר לבעיית הנוסחים, יתכן שדווקא מכאן תצא הבשורה, ובכך מגיעים אנו לרווח נוסף מאיחוד המניינים.
מאז שיבת ציון הנוכחית, היו כמה פעמים רעיונות וניסיונות לאיחוד נוסח התפילה. למול ניסיונות אלו נטענו כמה טענות כבדות משקל, ואין כאן המקום להרחיב בהן.
אולם אם נשוב לחיבור בין עמי הארצות לחברים ברגל, יתכן ללמוד מכך פתרון גם לאיחוד הנוסחים. גם שם היה רצון מובהק להפרדה בין עמי הארצות לפרושים, אך היה גם רצון לשמור על אחדות העם, על ידי קיום מעמדי עלייה לרגל שבהם לא נשמרו ההבחנות וההרחקות. וכך גם פה, ניתן להרוויח בקיום מעמדי תפילה מרכזיים שכאלו, שמירה על שני הערכים. מצד אחד, המשכה של מסורת נוסחי התפילה, על המשמעות הרבה הנלווית לכך. ומצד שני אכן לבטא את אחדות העם שבחסדי ה’ התקבץ ובא לארצנו.
כך גם נקבע קינות לצרות כל הגלויות ונתאחד גם בתודעת העבר והכאב ההיסטורי.
הֵי, אִלּוּ הָיִינוּ כֻּלָּנוּ כָּאן וְיָכֹלְנוּ לְכַסּוֹת הַיּוֹם אֶת יְרוּשָׁלַיִם בִּסְלִיחוֹת שֶׁהוֹצֵאנוּ מִדּוּדֵי הַדָּם אֲשֶׁר בְּכָל הַגָּלוּיוֹת: גָּלוּת סְפָרַד וּפוֹרְטוּגָל; גָּלוּת אַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת; גָּלוּת רוּסְיָה אוּקְרַאיְנָה וּפוֹלִין, עַד בּוֹאֵנוּ עַל קַרְקַע-הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בַּעֲרַב (אצ”ג, איכה).
