חוק העונשין, שבבסיסו ובהגיונו עדיין עומד פקודת החוק הפלילי הבריטי משנת 1936, נותן את הכלים לטיפול נחרץ בעבירות של החזקת נשק חם או קר שלא כדין.
נשק ״כשהוא מופיע במערכה הראשונה״, צפוי, כי ייערך בו גם שימוש במערכות שלאחר מכן. כך, מאפשר סעיף 144 לחוק העונשין השתת עונש של עד שבע שנות מאסר בגין עצם החזקת נשק חם שלא כדין; עד עשר שנות מאסר בגין הובלה או נשיאה של נשק; עד 15 שנות מאסר בגין סחר בנשק.
סעיף 186 לאותו חוק מאפשר השתת עונש של עד חמש שנים בגין אחזקת נשק קר, כמו סכין או דוקרן, מחוץ לחצרו של אדם.
כל אזרח במדינה מרגיש, בשנים האחרונות, כי עבירות אלה הפכו למה שמכונה ״מכת מדינה״ וכי בייחוד במגזר הערבי – נאספו כמויות עצומות של כלי נשק, מכל הסוגים, לרבות נשק כבד כמו מקלעים וטילי לאו.
בעולם התקשורת והרשתות החברתיות, מופנים, פעמים רבות חיצי הביקורת אל משטרת ישראל. אך משטרת ישראל מפעילה מודיעין ופועלת כל העת לאיסוף הנשק הבלתי חוקי ולמעצר מחזיקי הנשק. מדוע, אם כן, אין אנו רואים ירידה בהיקף הופעה?
ניתן לייחס זאת למספר גורמים, כשהאשמים העיקריים בהם, הם דווקא התביעה – פרקליטות המדינה, וכן, גם בתי המשפט.
המישור התודעתי – הגופים הפועלים למיגור התופעה, אינם מפנימים, שמדובר במאבק לאומי כללי. לכן, כל המחשבה היא על טיפול נקודתי. כך, לא ניתן אישור לגורמי השיטור והביטחון לערוך מבצעים כלליים כמו סגירת שכונה או מקבץ מגורים ועריכת חיפושים בתוכו. הדרישה של מערכת המשפט היא למידע נקודתי, על אדם ספציפי, בנקודת ציון ספציפית. אם המשטרה קיבלה מידע על מאן דהוא ואפילו פעלה ביחידת דיור אחרת באותו המבנה (הרי במגזר הערבי המגורים הם חמולתיים, לעתים בבתי מידות בני ארבע או חמש קומות, בהם מתגוררים כמה דורות של המשפחה) – לא פעם פוסלים בתי המשפט את תוצרי החיפוש. פעילות באופן זה משולה לנסיון לייבש את הים בכפית.
מישור דיני הראיות – הפרקליטות ובתי המשפט מציבים דרישות כמעט בלתי אפשריות, ובעיקר – מנותקות מהמציאות, לצורך העמדה לדין של מחזיק הנשק.
כך, כאשר נתפס נשק במתחם מגורים בו מתגוררים אנשים שונים, למדו החשודים הפוטנציאליים לטעון, כי כל אחד מהם אינו קשור לנשק והוא שייך אולי לאחרים במתחם. בנסיבות אלה, כל עוד לא נמצאות ראיות פורנזיות על הנשק, כגון DNA או טביעות אצבע (והם יודעים זאת ודואגים לנקות את הנשק טרם הטמנתו ב״סליק״ המשפחתי) – לא ניתן אישור להעמיד מאן דהוא לדין וכולם משתחררים לביתם, גם אחרי שנתפס ארסנל שלם. כאשר נתפס סליק מחוץ לבית, אפילו לא מנסים להעמיד לדין. מבחינה משפטית, פשוט מאוד לפתור זאת. יש לקבוע חזקה משפטית, שכל אחד מהגברים במתחם מגורים או בסביבתו הקרובה, אחראי להחזקתו של נשק שנתפס, ואם ירצה לטעון, שהנשק אינו שייך לו – יהיה עליו הנטל להוכיח זאת בראיות (שוב – מדובר במאבק לאומי כולל ולא בפשיעה פלילית). קביעה כזו קיימת, למשל, לגבי עבירות ברכב. אך מערכת המשפט אינה פועלת בכיוון זה כלל.
גם כאשר כבר נתפס נשק, ונאספות ראיות הקושרות אותו לאחד מבני המשפחה, מוטלים עונשים שהם פשוט מצחיקים. כמה מהקוראים זוכרים, שחלק מעולי הגרדום הוצאו להורג רק בשל כך שנתפס נשק בכליהם. זו הייתה התייחסות הבריטים לעבירה. אבל אצלינו – רק השבוע פורסם, ששופט בית משפט השלום בבאר שבע, אמיר דורון, הסתפק בהשתת חמישה חודשי עבודות שירות לצעיר בדואי שנתפס מחזיק באקדח לא חוקי. הסיבה: הוא הביע חרטה. האם כך נגיע להרתעה?!
אלו רק מספר דוגמאות לעיוותים הקיימים במערכת. אין ספק, שנדרש שידוד מערכות כללי בכל ההתייחסות לעבירות אלה. המערכת המשפטית צריכה לתת את הגיבוי המתאים למבצעי איסוף כלליים במגזר הערבי, שאינם מבוססים על מודיעין קונקרטי.
יש להעמיד לדין כל מי שהיה בסביבת הנשק שנתפס. יש לנקוט בענישה מחמירה. יש לקדם שופטים ופרקליטים בהתאם להתייחסותם לעבירות אלה, שעלולות לסכן באופן משמעותי את הציבור.
אל מול זכויות הנאשמים והחשודים, קיימת גם זכות לאזרחי המדינה – קודם כל – להישאר בחיים…
