השבוע התרחשו עלינו שני אירועים פוליטיים משמעותיים המשלבים כיסאות: יאיר לפיד התיישב רשמית על כיסא ראש הממשלה, כיסא העור החשוב ביותר במדינה המורכבת ביותר. אבל היה עוד מושב שזכה להכיל את אותו לפיד: כיסא מטוס קרב צה"לי בקריקטורה באמת יוצאת דופן בעיתון "ידיעות אחרונות". למי שפיספס, ואנסה לצייר את היצירה במילים, יאיר לפיד מטיס F 15 צה"לי בשמים, ושולח טילים לעבר שתי דמויות איראנית שנסות בבהלה. בזמן שהן מנסות להציל את נפשן הן מספיקות לסנן אל בועת הדיבור המצוירת: "לא אמרו שהוא היה כתב במחנה??".
איך יודעים שהבחירות כבר כאן ושיאיר לפיד, מי ששנים רבות תיפקד ככותב ראשי בעיתון הוא המועמד המועדף ויקיר המערכת? אחרי יומיים וחצי בתפקיד, ב"עיתון של המדינה" לא מהססים להכתיר אותו כ"האיום האיראני".
לא סתם בחרתי לכתוב לכם על הקריקטורה הזו דווקא, תוך דקות היא הפכה לשיחת היום ברשתות החברתיות, במיוחד בקרב המחנה שחיכה לראות איך מכונת האיתרוג תחבק את יקיר ליבה: הקריקטורה זכתה לשיתופים רבים, רובם מזלזלים או לועגים לשיא חדש של הרמת קמפיין לפוליטיקאי.
אם חשבתם שהביקורת הנלעגת היתה שמורה רק למחנה הימין ולמי שלא רואים בלפיד מועמד לגיטימי לראשות ממשלת ישראל, אתם טועים: רבים מהמרכז ושמאלה כינו את הציור המגוחך בכותרות כמו "ביזיון" ו"שיא חדש של מפגן לקקנות".
וזה לא שלא היו קולות שזעקו "מה אתם עושים עניין מקריקטורה?", בהחלט יש מקום להכניס הכל לפרופורציות ולעטוף עם עוד ציור צבעוני את הדגים של מחר. אבל אפשר גם לקחת את האומנות הבטלה בשישים הזו כשעוסקים בשיח התקשורתי, ולהבין ממנה שאפילו אותה קריקטורה, צורת ביטוי שנשמרת בדרך כלל לסאטירה, לביקורת צינית על השלטון, להזדמנות "להיכנס" בתופעות ועוולות – דווקא אותה בחרו ב"עיתון של המדינה" להקדיש למסרי תעמולה.
וזו תעמולה. אין ספק שעברו הצבאי הלא מרשים של לפיד הוא בעוכריו, מי שלא פעם מוצג כמי שבסך הכל שירת ככתב ב"במחנה", יתקשה להיתפס כמי שאמור למלא את התפקיד החשוב ביותר של ראש המדינה: שמירה על הביטחון. נוסיף לזה התבטאות מגוחכת של אותו לפיד "ירו עלי בלבנון", ציטוט השמור ללוחמי החזית ולא למי שסיקר אותם ואולי שמע ירי מרוחק, ונקבל פוליטיקאי שצריך לחזק אצלו את הממד הצבאי-בטחוני, כך לפחות חושבים ב"ידיעות".
ואין מדובר בסאטירה, כי אם כן את מה היא מבקרת? את החשש הטבעי שמי ששירת בתפקידי עורף נוחים יתקשה להבין את יכולות הצבא? את מגבלות כוחו?
לכן, דרך כמה דמויות מאוירות, וסיטואציה מופרכת של טייס קרב אימתני, גויס גם הקריקטוריסט לפנק פוליטיקאי בחותמת "גם הוא יכול". מדהים לחשוב איך תקיפה אחת של חיל האוויר הישראלי שנספרת בתוך היומיים וחצי הראשונים של לפיד בתפקיד, כבר העלתה בראשו של קריקטוריסט את האופציה להעביר מסר מפרגן ובונה תדמית שכזה.
למי שלא בקיא בניהול עיתון, את הקריקטורה עצמה רואים גם עורכים ועורכי משנה, ומאשרים, מתקנים ואף פוסלים את הרעיון אם צריך – לכן פיסת תעמולה שכזו היא גם קו המחשבה שעובר במוחם של אחרים ב"ידיעות אחרונות", ובימים שבהם פוליטיקאי אחר, פחות יקיר המערכת הזו, עומד למשפט תחת האישום כי זכה ל"סיקור חיובי" בגוף תקשורת, נותר לנו רק להיאנח בייאוש ולהבין באיזה צד של הדף והטושים אתה צריך להיות.
איך יודעים שהבחירות כבר כאן ושיאיר לפיד, מי ששנים רבות תיפקד ככותב ראשי בעיתון הוא המועמד המועדף ויקיר המערכת? אחרי יומיים וחצי בתפקיד, ב"עיתון של המדינה" לא מהססים להכתיר אותו כ"האיום האיראני".
לא סתם בחרתי לכתוב לכם על הקריקטורה הזו דווקא, תוך דקות היא הפכה לשיחת היום ברשתות החברתיות, במיוחד בקרב המחנה שחיכה לראות איך מכונת האיתרוג תחבק את יקיר ליבה: הקריקטורה זכתה לשיתופים רבים, רובם מזלזלים או לועגים לשיא חדש של הרמת קמפיין לפוליטיקאי.
אם חשבתם שהביקורת הנלעגת היתה שמורה רק למחנה הימין ולמי שלא רואים בלפיד מועמד לגיטימי לראשות ממשלת ישראל, אתם טועים: רבים מהמרכז ושמאלה כינו את הציור המגוחך בכותרות כמו "ביזיון" ו"שיא חדש של מפגן לקקנות".
וזה לא שלא היו קולות שזעקו "מה אתם עושים עניין מקריקטורה?", בהחלט יש מקום להכניס הכל לפרופורציות ולעטוף עם עוד ציור צבעוני את הדגים של מחר. אבל אפשר גם לקחת את האומנות הבטלה בשישים הזו כשעוסקים בשיח התקשורתי, ולהבין ממנה שאפילו אותה קריקטורה, צורת ביטוי שנשמרת בדרך כלל לסאטירה, לביקורת צינית על השלטון, להזדמנות "להיכנס" בתופעות ועוולות – דווקא אותה בחרו ב"עיתון של המדינה" להקדיש למסרי תעמולה.
וזו תעמולה. אין ספק שעברו הצבאי הלא מרשים של לפיד הוא בעוכריו, מי שלא פעם מוצג כמי שבסך הכל שירת ככתב ב"במחנה", יתקשה להיתפס כמי שאמור למלא את התפקיד החשוב ביותר של ראש המדינה: שמירה על הביטחון. נוסיף לזה התבטאות מגוחכת של אותו לפיד "ירו עלי בלבנון", ציטוט השמור ללוחמי החזית ולא למי שסיקר אותם ואולי שמע ירי מרוחק, ונקבל פוליטיקאי שצריך לחזק אצלו את הממד הצבאי-בטחוני, כך לפחות חושבים ב"ידיעות".
ואין מדובר בסאטירה, כי אם כן את מה היא מבקרת? את החשש הטבעי שמי ששירת בתפקידי עורף נוחים יתקשה להבין את יכולות הצבא? את מגבלות כוחו?
לכן, דרך כמה דמויות מאוירות, וסיטואציה מופרכת של טייס קרב אימתני, גויס גם הקריקטוריסט לפנק פוליטיקאי בחותמת "גם הוא יכול". מדהים לחשוב איך תקיפה אחת של חיל האוויר הישראלי שנספרת בתוך היומיים וחצי הראשונים של לפיד בתפקיד, כבר העלתה בראשו של קריקטוריסט את האופציה להעביר מסר מפרגן ובונה תדמית שכזה.
למי שלא בקיא בניהול עיתון, את הקריקטורה עצמה רואים גם עורכים ועורכי משנה, ומאשרים, מתקנים ואף פוסלים את הרעיון אם צריך – לכן פיסת תעמולה שכזו היא גם קו המחשבה שעובר במוחם של אחרים ב"ידיעות אחרונות", ובימים שבהם פוליטיקאי אחר, פחות יקיר המערכת הזו, עומד למשפט תחת האישום כי זכה ל"סיקור חיובי" בגוף תקשורת, נותר לנו רק להיאנח בייאוש ולהבין באיזה צד של הדף והטושים אתה צריך להיות.
