כיצד נותנים מתנה לבני אדם? אנו יודעים, אך כיצד נותנים מתנה לאלוקים? בפרשתנו אנו למדים על אחד מהחיובים שעם ישראל מצטווה בכניסתו לארץ: להביא מתנה לכהן בירושלים את ראשית הקציר. הרעיון להקדיש את ראשית פרי אדמתנו לכהן, כמו הבאת פירות הביכורים, טומן בחובו יסוד נפשי חשוב מאוד של אמונה בבורא עולם שהוא בעל הבית על הכול והמשגיח על הכול: "כי שלך הכל ומשלך נתנו לך". לחשוב בעומק על הסכנה הטמונה בהרגשה שבהצלחת האדם בעמלו. יכול האדם לחשוב מחשבת "כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה". הטרחה הרבה בעמל החקלאות יום ולילה, הדאגה המתמדת ליבול, למניעת מזיקים, הציפייה הבלתי פוסקת לגשם שירד בעיתו, לא לפני הזמן הנדרש ולא לאחריו, שירדו גשמי ברכה, שהקטיף יהיה בזמן ושבסוף גם תהיה פרנסה מהיבול…
הצלחה בעסקים יכולה לבלבל את האדם שהוא בעצם 'בעל הבית' ושהכול תלוי בכישרונו השכלי, הכלכלי. אך בחקלאות שונה הדבר לגמרי. חקלאי בעל עיניים פקוחות, יודע שהעמל והטרחה, השכל והכישרון אומנם חשובים, הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם החקלאות, שיטות הגידול וכד' מצוינות, אך התלות בכוח עליון, בהשגחה העליונה בולט מאוד בענף החקלאות. לא תמיד בעלי המוטיבציה ואנשי העמל הם אלו שמצליחים… דרוש לב חזק לחקלאים בארץ ישראל…
חכמים אומרים שראשית הקציר היא סוג של קורבן תודה, החקלאי אשר זרע בדמעה ועומד לקצור את אלומותיו ברינה, עוצר את שירתו, בולם את גאוותו, מתמלא הוא בענווה גדולה לריבונו של עולם. יודע הוא מה מקור הצלחתו, יודע הוא לתת תודה לאדון הכול. מדרגה גבוהה היא לאדם שיודע להכיר טובה גם על הדבר הטבעי ביותר כתבואה שהצליח לגדל… התורה רצתה לחנכנו שלא רק על הדברים 'הגדולים' יש להכיר תודה, אלא אף על הדברים 'הקטנים' , הטבעיים והפשוטים. פשוט לומר 'תודה'. ■
