פרטי המקרה > גברת וייס ביקשה לערוך שיפוץ מקיף בדירתה. לצורך כך ביקשה מספר הצעות מחיר מקבלנים שונים. לאחר ביקור קבלן השיפוצים 'חיים הבנאי' בדירה, ולאחר שהראה לנתבעת עבודות אותן ביצע, נבחר חיים למשימה. קודם להתחלת העבודה העביר חיים לגב' וייס הצעת מחיר בסיסית לעבודה, שבה פורטו השיפוצים והעלויות לפי סעיפים. הצעת המחיר זו לא נחתמה על ידי הגב' וייס מעולם.
חיים הבנאי ביצע את מרבית השיפוצים בדירה, כאשר במהלך השיפוצים היו הרבה שינויים מן המתוכנן.
לסכסוך היבטים רבים, ובגיליון זה נדון בשניים מהם: בין הגב' וייס לחיים התגלע ויכוח נוקב ביחס לתשלום עבור תוספות מעבר למתוכנן מראש, ובעקבותיו גם ויכוח ביחס למחויבותה להצעת המחיר הראשונית לפרטיה.
גב' וייס טוענת שלא חשבה שלתוספות אלו עלויות משמעותיות, ועל פי דרישתו של חיים מדובר בעלות שחורגת במידה רבה מהעלות המתוכננת. בנוסף, היא טוענת שכלל לא חתמה על הצעת המחיר, וזאת במתכוון. לכן אין ללמוד ממנה דבר וחצי דבר ביחס לעלויות ובוודאי שלא ביחס לעלות התוספות המדוברות. על כן, לבד מהוויכוח על התוספות ישנם גם כמה פריטים בהצעת המחיר שלטענת גב' וייס נקובות בעניינם עלויות מוגזמות, ואין סיבה שתשלם עבורם את המחיר הנקוב בהצעה אלא את המחיר הממוצע בשוק למלאכות אלו.
לעומתה, לדעת חיים הצעת המחיר מחייבת לגמרי והוא לא מבין איך אפשר לערער על כך. לגבי מה שלא קבעו מחיר, לטענתו עליה לשלם לו את המחירים שהוא רגיל לקחת מלקוחות עבור אותן תוספות. הרי ברור שאין מתנות חינם ואם רצתה היה עליה לברר את המחיר המדויק. משלא ביררה, עליה לשלם כפי שהוא רגיל לקחת מלקוחות שונים, והוא מוכן להוכיח שאלו המחירים שהוא לוקח עבור אותן מלאכות. בנוסף לכך, חלק מהעבודות הן הרחבה של עבודות קיימות בהצעת המחיר, ועל כן גב' וייס ידעה בדיוק כמה תידרש לשלם בעבורן.
פסק הדין > כאמור, גב' וייס טוענת שהיות ולא חתמה על הצעת המחיר של התובע אין הצעה זו מחייבת אותה. על פי ההלכה, שכירות נקנית בתחילת העבודה של הפועל. הדבר מבואר בנימוקי יוסף1: "שכשם ששאר דברים נקנים בקניין, כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה".
קניין 'תחילת מלאכה' יוצר מחויבות הדדית בין הצדדים: השכיר מחויב לסיום העבודה בקבלנות, ומזמין העבודה מתחייב להעסיק את הקבלן ולשלם כפי שקבעו ביניהם. בקצות החושן2 הדבר מתבטא בלשון: "שכירות נקנה בדיבור". כוונתו היא שכיוון שדמי השכירות הם התמורה לעבודה, והחיוב על העבודה נוצר עם תחילת המלאכה, אין צורך בקניין עצמאי ביחס להתחייבות הכספית.
בנדון דידן, התובע הציג בפני הנתבעת הצעת מחיר ולאחר מכן התחיל לעבוד. תחילת העבודה יוצרת קניין, המחייב את הנתבעת להעסיק את התובע עד תום העבודה ולשלם לו כפי שסוכם מראש.
אלא שטענת הנתבעת היא שהיא לא חתמה על הצעת משום שלא הסכימה למחיר שהציע התובע.
בעניין דומה כתב הרמ"א בשו"ע3, שאם בא אדם וסיכם עם מלמד תינוקות שילמד ילד בסכום מסוים והלה עשה זאת בנוכחות האב ואבי הילד שתק, ולאחר מכן התחיל אותו מלמד ללמוד עם הבן בידיעת האב – האב אינו יכול להתנער מהסיכום הכספי. הרמ"אא מסביר שבהקשר כזה "שתיקה כהודאה דמיא, ואף על פי שלא דיבר האב כלום", שהיה לו להבין את המצב ולהתנגד בגלוי.
בדומה קובע נתיבות המשפט4 שאם "אמר לחברו: 'הנני לוקח חפץ שלך בסך זה ואני מושכו לקנותו בסך זה', ומשכו בפני חברו ושתק – הווי כהודאה וריצוי".
דהיינו, ישנם מצבים שאי-מחאה מהווה ביטוי להסכמה להצעת הצד השני. כך גם בפועל: אם אדם מציע הצעת מחיר ומזמין העבודה מאפשר לפועל להתחיל את העבודה ללא ויכוח על הצעת המחיר, יש לראות בהתנהגות זו הסכמה להצעת המחיר כבסיס להעסקת הפועל. בנדון דידן אילו לא הסכימה גב' וייס לתנאים היה עליה להודיע זאת מראש לפני תחילת העבודה.
נוסיף שלא קיים 'מנהג' להתחיל עבודת שיפוצים ולקבל את תנאיה דווקא לאחר חתימה על מסמך מוסכם. כמו כן, הנתבעת מסרה ביד התובע את מפתח דירתה, דהיינו יש במעשיה יותר מאשר הסכמה שבשתיקה. גם אם תטען שכוונתה הסובייקטיבית היתה שלא להתחייב, אין לדבר תוקף שכן אלו הם 'דברים שבלב' שאינם דברים.
לסיכום, להצעת המחיר שהוגשה לגב' וייס והיוותה את הבסיס לתחילת העבודה יש תוקף למרות שלא חתמה עליה, והיא אינה יכולה להתנער ממנה. להכרעה זו השלכה גם על המשך הדיון שבגיליון הבא, בו נדון במחלוקת ביחס לתשלום
