בשבוע שעבר הייתי באירוע מיוחד במינו. חברי הטוב ערן רולס, יו"ר ובעלים של מרכז הבניה הישראלי, קיים באילת את כנס עיר הנדל"ן השנתי בהשתתפות אלפי אנשי נדל"ן, כ–80 ראשי ערים ונציגי ממשלה. וכמו בכל שנה – יש בכנס הזה משהו שהוא הרבה מעבר לנדל"ן.
למרות שערן לא מגדיר את עצמו כאדם דתי (הוא אומר שהוא "חובש כיפה שקופה"), הוא מקפיד שבלו"ז הרשמי של הכנס יופיעו שלוש תפילות ביום, ומדי שנה מתקיים באחד הערבים טיש יהודי–רוחני מיוחד, מלווה בנגינה, שירה ודברי חיבור, שבדרך כלל משתתפים בו כמאה איש.
השנה קרה שם משהו אחר. משהו גדול. עם אור.
לטיש השנה הגיעו כחמש מאות משתתפים. הנגינה והשירה הובלו על ידי יגל הרוש ותזמורתו המיוחדת, ואליהם הצטרף הזמר דוד ד'אור, בקול שנוגע עמוק בלב. ומה שהיה אולי המרגש מכול – הצטרף אליהם הרב חיים דוד קובלסקי, מייסד "מאורות הדף היומי", שדיבר דברי תורה ארוכים, עמוקים ומשמעותיים.
ואיש לא קם. איש לא הלך. כולם נשארו, קשובים, נוכחים, מחוברים.
רגע יהודי טהור, עוצמתי, שלא ניתן להסביר במילים.
אבל כל מה שתיארתי עד עכשיו היה רק הקדמה. ערן רואה בכנס הזה לא רק כנס מקצועי, אלא כנס עם אמירה ערכית, לכן בכל שנה מוזמנות אליו עמותות רבות, פצועי מלחמה, משפחות שכולות ולוחמים.
בשנה שעברה, במהלך המופע המרכזי, מול אלפי אנשים, העלינו לבמה שלושה פצועי מילואים. כל אחד מהם סיפר בקצרה את סיפורו. ואז, בהפתעה מוחלטת, עלתה מאחוריהם להקת התקווה 6 ושרה יחד עם אלפי המשתתפים את השיר "גיבורי על". רגע שלא יישכח.
מדי שנה חברנו היקר דודו סעדה, יו"ר קבוצת בשבע, יחד עם עובדיו המסורים, מפיקים אירוע של שעה וחצי-שעתיים. אירוע אקטואלי לנשמה. השנה הם קראו לאירוע: "על הניסים ועל הגבורות".
לאירוע הוזמן משה שפירא, אביו של ענר שפירא הי"ד. משה סיפר על גבורתו הבלתי נתפסת של בנו ענר, שב–7 באוקטובר עמד במיגונית בעוטף עזה, וכאשר מחבלים השליכו לתוכה רימונים – הוא השליך אותם בחזרה, אחד אחרי השני. שבעה רימונים. עד שהרימון השמיני גבה את חייו. בזכותו ניצלו אנשים ונשים מהמיגונית, שחלקם אף תיעדו את מעשה הגבורה בזמן אמת.
משה סיפר גם על סבא–רבא של ענר, חיים משה שפירא ז"ל – מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ממנהיגי תנועת המזרחי, מחותמי מגילת העצמאות, חבר כנסת ושר בכיר. הוא סיפר כיצד בזמן השואה הוא הצליח להציל אלפי יהודים מווינה.
ואז הוא סיפר על חיבור מצמרר, כמעט בלתי נתפס: גם ענר וגם סבא–רבא שלו נפגעו מרימון. חיים משה שפירא נפגע קשה מרימון שהושלך לעברו במליאת הכנסת בשנת 1957, וענר – נפל מרימון במיגונית בעוטף עזה. שני האירועים התרחשו באותו חודש, בהפרש של 67 שנים. צירוף מקרים מטלטל, שמעביר צמרמורת בגוף.
אחרי ששמענו את משה שפירא, עליתי לבמה לראיין את אלון קמינר. אלון איבד במלחמה יד, רגל, כף יד נוספת ועין.
שאלתי אותו על דבר שאמר אחרי שהתעורר, אחרי חודש שבו היה מורדם ומונשם. מנהל מחלקת טיפול נמרץ, ד"ר יורם קליין, סיפר שאלון פנה אליו ואמר: "דוקטור, אם יש במחלקה פצועים שקשה להם, שהם עצובים – תצמיד את המיטה שלהם למיטה שלי. אני אעודד אותם". הרופא אמר: "ראיתי במלחמה הזו הכול. אהל דבר כזה עוד לא ראיתי". שאלתי את אלון: מאיפה היו לך הכוחות לומר דבר כזה? ואלון ענה בפשטות מצמררת: "כשהתעוררתי – בחרתי בחיים. בחיים של שמחה, למרות הקושי".
והוא סיים ואמר: "הדבר שהכי גורם לי להיות אופטימי – זה עם ישראל. אני פשוט אוהב את עם ישראל".
בהמשך עלה לבמה יזהר ליפשיץ מניר עם, שאמו יוכבד חזרה משבי חמאס ואביו עודד ליפשיץ ז"ל נחטף ונרצח, ויחד עמו עלה לבמה אליהו ליבמן, שבנו אליקים נרצח בשביעי באוקטובר.
היה מדהים לראות את החיבור והחברות האמיתית ביניהם – למרות ההבדלים הגדולים בדעותיהם. הקשר ביניהם החל בפורום משפחות החטופים, כאשר באחד המפגשים קמו אנשים וצעקו על אליהו בשל דעותיו. יזהר, ללא פחד, קם והגן עליו ואמר: "גם אם אני לא חושב כמו אליהו – יש לו זכות מלאה לומר את דעתו, בדיוק כמו לכל אחד אחר". והוא עמד על כך שאליהו ידבר.
דודו סעדה ראיין גם את בצלאל ויברמן, מייסד מכינת ליאל. בצלאל קפץ להילחם בעוטף בשמחת תורה, נלחם באזור מסיבת הנובה, נפצע מכדור בלחי ופונה לבית החולים. כשראה את כמויות הפצועים המגיעים – הוא ברח מבית החולים וחזר להילחם, כדי להציל עוד אנשים.
בצלאל אמר שמה שנותן לו תקווה גדולה במלחמה הזו הוא הנוער המדהים של מדינת ישראל.
בסיום הארוע עלו לבמה הוריו של אל"מ אסף חממי הי"ד, מח"ט הגזרה הצפונית בעוטף עזה, שנפל בשביעי באוקטובר. הם סיפרו בגאווה על בנם, על מנהיגותו, על אנושיותו, ועל גבורתו. הם סיפרו שהוא אמר על עסקאות חטופים: "אם אחטף – אל תעשו עבורי עסקאות".
יצאתי מהאירוע הזה עם לב מלא. עם כאב. עם דמעות. ועם תחושה ברורה: יש כאן עם של גיבורים, ויש כאן ניסים. רק צריך לעצור ולראות… ■
Ori88533@gmail.com
