המרד הגדול – מצעד האווילות או סוד הקיום', ספרו של ד"ר מיכאל בן ארי, מנפץ את השקרים של יוסף בן מתתיהו אותו הוא מכנה 'בוגד', מעיין מחדש במקורות חז"ל על המרד ומוכיח כי לא הייתה מלחמת אחים בירושלים וכי בין הפלגים השונים התקיימו תיאום אסטרטגי וחלוקת גזרות. "זו הייתה מלחמת אין ברירה", אומר בן ארי, "ובה לוחמים עזי נפש המסורים לעמם ולמקדש, היכו בלגיונות הרומאים וזרעו בהם ייאוש". חיבורו של בן ארי עושה צדק היסטורי עם גיבורי המרד, אלה שכונו 'שורפי האסמים', ומשיב לכל הגינויים והעיוותים ההיסטוריים. לפניכם פרק המבוא שמנתח את הרציונל המניע של מרידות באשר הם.
המרד הגדול – מצעד האווילות או סוד הקיום
המטילים את אשמת חורבן הבית על עצם היציאה למרד הגדול ברומא ועל מנהיגי המרד, מגדירים את המרד בהגדרות כמו: ׳מצעד האווילות׳. הם שופטים את נחיצות המרד על פי עולם הערכים של התרבות שממנה הם יונקים וגם על פי התוצאה הסופית של המרד. אולם כשבאים אנו לנקוט עמדה שיפוטית על ׳המרד הגדול׳, אם היה מדובר בפעולה הכרחית קיומית או שמדובר ב׳מצעד האווילות׳, עלינו להקדים ולבחון את המאפיינים של תופעת ׳המרד׳; הגורמים, המניעים, הציפיות, השותפים, המתנגדים, דרכי הדיכוי ועוד.
נזכור שלטוב ולמוטב, את פרקי ההיסטוריה של ימי העולם הכתיבו מהפכות ומהפכנים. בכל צומת היסטורי בדברי ימי העולם ניתן לאתר את ׳שוטרי התנועה׳, מחוללי התפנית. יחידים או המונים, שטלטלו את אמות הסיפים של ההיסטוריה האנושית.
הדיכוי המדורג
בכל מרד נמצאים שני גורמים מרכזיים העומדים זה מול זה, או לשם הדיוק, זה תחת מגפו הדורס של זה. שלטון דיכוי מזה, ומתחתיו ציבור משועבד. דרכי הדיכוי, ההתעמרות והשליטה, משתנים ממקום למקום. דרך הדיכוי הרווחת היא זו שבאה בשלבים ומנטרלת את הדחף להתקוממות. שלב אחר שלב היא נוטלת מהמשועבד את חירותו הכלכלית, הלאומית והתרבותית. עד שהקורבן הופך להיות עבד; חסר זהות, נטול רצון ושאיפות של מי שאדון לגורלו. כל קיומו לרצות את המשעבד, כמו בעל חיים מאולף שמוכן לכל התעמרות ובלבד שיספקו לו את צרכי קיומו הפיזי.
הדגם המובהק לשעבוד מדורג נלמד מהשעבוד של בני ישראל במצרים. לא ביום אחד עוברים בני ישראל ממעמדם המיוחס, כבני משפחתו של יוסף המשנה למלך, אל מציאות שבה ילדיהם נחטפים מחיק האימהות ומושלכים ליאור. פרעה פועל על פי תורת השלבים. זה מתחיל בהסתה ובפיתוח עוינות כלפי בני ישראל: "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינו״. לאחר שהתפתחה עוינות וחשדנות, יש לגיטימציה לאפליה באמצעות הטלת מיסים מיוחדים: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים". מהטלת מיסים, עליית מדרגה לעבדות פיזית למלך: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן קצרה הדרך לרצח של מי שמעמדו נחות כעבד. בתחילה באופן נסתר ומזדמן, באמצעות המיילדות את העבריות: "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ". ולאחר מכן כ״שהותרה רצועת המלך״ כלשון הרמב״ן, הרצח הותר בראש חוצות: ״וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".
באותו האופן פעלו הנאצים. מחנות ההשמדה היו השלב הסופי בתוכנית מדורגת, אותה תבנית כמו במצרים: הסתה, אפליה, שלילת זכויות, רצח מזדמן ורק לבסוף מכונת רצח משומנת.
זו שיטה המרדימה את הקורבן, נותנת לו את האשליה שתמיד יש לו מה להפסיד, שאומנם המצב הוא רע, אך אם נתקומם נאבד גם את מה שיש. וכך מאבד המשועבד את חירותו הקיומית שלב אחר שלב. הנאצים הבינו זאת היטב, לכן גם בכניסה לאושוויץ הם דאגו לזרוע אשליה לקורבנות בשלט שהתנוסס על שער המחנה: ׳העבודה משחררת׳. שלדי אדם הובלו היהודים לאושוויץ כתוצאה מהרעבה בגטאות, דחקו אותם באכזריות אל קרונות משא של בהמות, ללא מזון או מים, אך גם כשהגיעו אל גיא ההריגה של אושוויץ היו כאלה שהשלט בכניסה הפיח בהם תקווה שאם רק יעבדו כמו שצריך במסירות, בנאמנות ובכניעה, ייתנו להם את חייהם לשלל.
לעומת זאת דיכוי של עם שמודע לחירותו לשאיפותיו וערכיו, ללא הדרגה והטעייה באמצעות שלבי ביניים, נדון להתנגדות עזה. ההתנגדות נובעת מעצם תודעת החירות שאינה יודעת עול, ומעדיפה מוות על שעבוד. מי שתודעת החירות היא לו לזרא, מי שנפשו נרפסת, לעולם לא יבין זאת.
כש״אין שום דבר אשר כדאי למות למענו״
אין גורם אחד או תבנית אחת לפריצת מרד, אך הכלל הוא: מרד יפרוץ כשהמשועבד יבין שהוא הולך לאבד את היקר לו מכל, את חייו או ערך כלשהו שהוא יקר מחייו. ובעצם כאן טמונה נקודת המחלוקת ביחס למרד.
אלו שבזים ומבזים את המרד ומנהיגיו, בזים בעצם לערכים שעליהם נלחמו המורדים. ניקח לדוגמה את דבריו הבוטים של הסופר מאיר שליו ביחס למרד הגדול ולמנהיגיו:
"…יהודה לא חרבה בגלל פילוג והיהדות לא שרדה בגלל אחדות. יהודה חרבה בגלל העליונות הצבאית של הרומאים, בגלל הטפשות והקיצוניות של הקנאים, ובגלל כניעתה של המנהיגות לאלימות המשיחית שלהם. היהדות שרדה בזכות החוכמה, החזון והמתינות של אישים כמו רבן יוחנן בן זכאי, מי שהצליח לחמוק מידם הרצחנית של הפטריוטים הללו, להסגיר עצמו אל הרומאים, להחליף את המקדש בבית הכנסת ואת הכבשה השחוטה בתפילה, ולצייד אותנו באמצעי קיום רוחני ותרבותי לימי הגלות.
אלפיים שנה אחרי החורבן, אלפיים שנה שבהן הוקיעה היהדות את הקנאים וניסתה להשכיחם מן הלב, שבנו לירושלים. את בית המקדש, למרבה המזל, טרם בנינו, אבל כבר הסכלנו עשות וקראנו בעיר רחובות על שם האישים הבזויים ההם, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר. …"
שיטתו של שליו אינה נובעת רק מידע היסטורי לקוי וסלקטיבי, אלא היא בראש ובראשונה השקפת עולם הרואה בלאומיות ובערכי החירות הלאומית חטא קדמון; משיחי, בריוני, אלים.
מאיר שליו כמשל, לעולם לא היה מתקומם אם היו כופים עליו להתנצר או מונעים ממנו למול את בנו. בעולמו של שליו ״אין שום דבר אשר כדאי למות למענו״, אין ערך קיומי לחיים, ודאי לא לחיים לאומיים של אומה בת חורין השולטת על גורלה, אדמתה ומקדשה. אנשים מסוגו מנהלים באופן פטרוני דיון עם עצמם, תוך הטחת גידופים בכל מי שלא מתיישר עם עולם הערכים שלהם. לשליו ועדתו הכניעה הלאומית היא תמיד האופציה העדיפה על פני סיכון אישי כלשהו. הוא אינו קובל על כך שיש בירושלים רחוב על שמו של הבוגד יוסף בן מתתיהו, מקוממות אותו שמות הרחובות הנושאים את שמם של ״האישים הבזויים״, כפי שהוא מכנה את אלו שחירפו את נפשם בעוז ובנאמנות לחירות ירושלים. אני מרשה לעצמי להעריך שלוּ היה חי באותם ימים, היה מצטרף בחדווה לעדתם של בר קמצא ויוספוס, המלשינים והבוגדים בעמם, שלא חסרו בימים ההם, ולדאבוננו גם לא בזמן הזה.
ההסכמה הלאומית הרחבה
מרד איננו חוויה מרנינה. מרד משמעותו סיכון נפשות וחשש כבד לאובדן פיזי עד חורבן. הוא יפרוץ ויקבל הסכמה לאומית רחבה רק במקרה שעל כף המאזניים עומד ערך שהוא חשוב מכל הדברים הללו גם יחד. במקרה כזה המרד הופך להיות סוג של ׳מלחמת אין ברירה׳. דוגמה מובהקת אנו מוצאים בתנ״ך, במערכה הראשונה של אחאב מלך ישראל מול בן הדד מלך ארם. בן הדד פונה למלך ישראל בדרישת כניעה מבזה וקשה, בשלב ראשון אחאב נוקט בשיטתו של מאיר שליו, ומקבל את תנאי הכניעה (מלכים א כ):
"(א) וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ: (ב) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה: (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם: (ד) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי".
אחאב שהיה מצביא מזהיר וידע להעריך את משמעותו של כוח צבאי, רואה את הברית של שלושים ושניים מלכים שמלכד מלך ארם. ההערכה שאפסו הסיכויים לצח במערכה, מול המעצמה הצבאית שעמדה מולו, גרמה לו להעדיף לתת את מה שהוא נדרש, על פני שפיכות דמים מיותרת. אך מסתבר שבן הדד אינו מסתפק בכניעה הזאת, ואחרי הכניעה לדרישה הראשונה הגיעה כצפוי התביעה הבאה של אויב שלא יודע שובע. אך במערכה ב הפרשה הזאת מקבלת תפנית, וממנה ניתן ללמוד את אחד מעקרונותיו המרכזיים של המרד. הדרישה השנייה של בן הדד אחאב, היא דרישה עלומה לכאורה:
"(ה) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן: (ו) כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ:״
לא במקרה הכתוב מעלים מאיתנו מה מסתתר מאחורי המילים ׳מחמד עיניך׳. ׳מחמד עיניך׳ הוא ערך משתנה. ערך שהחברה איננה יכולה לוותר עליו. הוא סוד קיומה, ובעבורו מוכנה היא להסתכן סיכון גדול מאוד עד אובדן. אחאב מצטייד בדרישתו האחרונה של בן הדד כשהוא בא אל זקני הארץ, כדי לקבל מהם את ההסכמה הלאומית הרחבה לסירוב שמשמעותו יציאה למלחמה. אחאב פורס בפניהם את המשא ומתן מול ארם, והוא מקבל תמיכה גורפת מ״כל הזקנים וכל העם״, זו שהיא כל כך חיונית כשיוצאים למלחמה, שסיכוניה גדולים מסיכוייה:
"(ז) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה:"
זהו המתכון המתבקש ליציאה למרד, ככל שההסכמה הלאומית רחבה יותר, גדלים סיכויי הצלחה. אך כדי שתהיה הסכמה לאומית רחבה, החברה המשועבדת זקוקה לעולם ערכי נוקשה, מה שבן הדד מכנה: ״מחמד עיניך״, עליו הם מוכנים לצאת למלחמה ולמסור את הנפש. מי שאין לו בעולמו כלום שהוא ׳מחמד עיניך׳, מי שחירות לאומית או רוחנית היא בשבילו ׳משיחיות מטורפת׳, ישפוט את המורדים מתוך עולמו הערכי הגמיש ויגדיר אותם בבוז: הזויים, אלימים, בריונים המביאים חורבן.
הניצחון שבכישלון
לעיתים המרד נוחל הצלחה והישגיו מיידים, כמו המרד של שבטי ישראל בהנהגת ירבעם בן נבט מול רחבעם בן שלמה. לעיתים מחירו כבד ומתמשך ובמהלכו יודעים המורדים עליות וירידות, תבוסות קשות וניצחונות הירואיים – כפי שמלמד אותנו מהלכו רווי הדם של המרד החשמונאי, הממשיך בעוז גם לאחר נפילת יהודה המכבי מנהיג המרד.
ההיסטוריה יודעת לספר שלא פעם המרד מתרסק בכישלון מהדהד, ומחירו המיידי כמו ב׳מרד גטו ורשה׳ הוא מוות ועיי חורבות. ברם, רק אוויל יכנה את ׳מרד גטו ורשה׳ ׳מצעד האווילות׳. רק קצרי מבט לא רואים שגם ׳מרד שנכשל׳ יש בו ניצחון. הניצחון של מי שרוחו לא נשברה, כמי שגופו נשרף וברגעיו האחרונים מלמד: ש׳גיליון נשרפין ואותיות פורחות׳. אלו שחיים בעולם של ׳כאן ועכשיו׳, ודאי יהנהנו בראשם באמירת ׳אמרנו לכם׳ דעתנית. מול מי שהם יגדירו בכעס קדוש: ׳מטורפים׳, ׳בריונים׳, ׳שורפי אסמים׳. אף על פי כן האתוס הישראלי יודע לתת מקום של כבוד להנצחת ׳מרד גטו ורשה׳ – מרד שפרץ כנגד כל הסיכויים ושסופו הטראגי היה ידוע מראש. הסיבה להפיכת המרד הזה לאתוס נעוצה בהבנה שהמרד הזה מסמל את ניצחון הרוח, את הגבורה מול כוחות רשע, את הערכים שחברה החפצה חיים מקדשת. זו אותה גבורת לוחמי מצדה שבזו לעוצמתה של מלכות הרשעה הרומאית ולא הניחו לה להכניעם. ברומן הביוגרפי ׳יאיר׳ של הסופר משה שמיר (עמוד 239), הוא שם בפיו של יאיר את התרומה שיש לתוכנית ׳המטורפת׳ שלו להשיט צי אוניות ובהם ארבעים אלף לוחמים יהודים מאירופה, כדי לכבוש את הארץ מידי הבריטים. זאת, גם אם התוכנית תנחל כישלון, וספינות הלוחמים תוטבענה עוד לפני שתגענה לחוף:
״אדוני היקר, למה אתה קורא כישלון? אחרי אלפיים שנה – עם מפוזר, נרדף, עם שלא ידע שום צורה של שלטון, שהדבר האחרון שאפשר היה בכלל לצפות ממנו זה כושר הגנה עצמית, עם שכל כוחו בתחנונים ובחסד של אחרים – עם שהתגובה היחידה שלו על סכנה היתה לברוח – עם, שלא רק על אדמתו לא שלט. על עצמו לא שלט – עם כזה שולח פתאום ארמדה של ספינות ובהן רבבות גברים צעירים, על נשקם – עם כזה מופיע פתאום מחדש על אדמת מולדתו עם ארבע דיווזיות – אדוני היקר – אפילו כל מה שיישאר מן המבצע הזה יהיה הסיפור. רק הסיפור. רק השירים. רק הקברים. רק הזיכרון. אפילו רק האבל – זה יהיה ניצחון.
כי יהיה לזה המשך. כי יש הוכחה: עם ישראל חי״.
ד״ר מיכאל בן ארי הוא חוקר ימי הבית השני ומרצה במכללת אורות בחוג להיסטוריה. לרכישת הספר שילחו הודעה ל-0587941319.
