01
בימים אלו של תחילת שנת הלימודים ותחילת חודש אלול אשתף אתכם בשלושה סיפורים של חינוך שקשורים לחינוך ולהקשבה לילדים ולצרכים שלהם.
באמצע שבת חורפית ומושלגת, לפני 40 שנה, הגיע לרב עמיטל ז"ל שהיה ראש ישיבת הגוש, מתנשם ומתנשף, אחד מחברינו הוותיקים בראש צורים. הוא סיפר שתקלה במערכת החשמל גרמה לכך שבית האימון של האפרוחים נותר ללא חשמל. המשמעות הייתה שאלפי אפרוחים רכים, מצייצים, עלולים לקפוא מקור. החבר שאל אם ניתן באיזושהי דרך לחדש את הזרם מפני צער בעלי חיים.
הרב יהודה עמיטל שמע את השאלה, נעל מגפיים, התעטף במעיל כבד וחבש כובע פרווה, נתן את ידו ביד הבחור והחל לצעוד בשלג הכבד לראש צורים. לאחר זמן שאלו אותו מדוע לא נשאר בישיבה, הרי את כל הספרים שנצרך להם כדי לפסוק בעניין יכול היה למצוא בבית המדרש?!
הרב עמיטל ענה: "צריך לשמוע את ציוץ האפרוחים, צריך לחוש את הצער, את הבעיה. אי-אפשר לשבת בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו, ולתת תשובה על מה שמתרחש שם, בבית הגידול הקפוא".
השבת אמר לי שכני, שמעון וייס, שמנהל את בית הספר ברנקו וייס בבית שמש, שאת שנת הלימודים הנוכחית הוא פתח לצוות החינוכי של בית הספר עם הסיפור הזה, ושמבחינתו הוא יראה הצלחה בעמלו אם המורים יקשיבו לציוצים של התלמידים.
02
אשתף אתכם בשני סיפורים נוספים, אחד שקרה לי באופן אישי לפני מספר שנים, ואחד ששמעתי לפני שבוע וחצי בכפר הנוער זוהרים, שם נתתי הרצאה לצוות החינוכי.
לפני מספר שנים בני סיים את כיתה י"ב בישיבה התיכונית במצפה רמון. ישנו מנהג בישיבה שהשבת האחרונה בישיבה מיועדת לתלמידי השמינית ולהוריהם, והם גם נוהגים להזמין את האבות כבר ביום חמישי בצהריים. האמת שלא ידעתי למה אני מגיע כבר אז ואני מעריך שגם שאר האבות כך. בשעה 18:00 קיבלנו תדריך: אין רכבים (הציוד יגיע אליכם לשטח), סוגרים את הסמארטפונים, כל אב לוקח את בנו ואתם אמורים להגיע בנחת לנקודה מסוימת במדבר תוך שעתיים.
כשהגענו למקום המפגש חיכו לנו התיקים, שקי השינה ושאר הציוד. לאבות חילקו מזרונים (מה לעשות עברנו את הגיל…) במקום חילקו גם כלי בישול ותבלינים וכל אב ובנו יצאו ברגל לשטח למקום מבודד ושקט שהם בחרו לעצמם.
זה היה בית מלון של מיליון כוכבים. התחלנו להכין ארוחת ערב טעימה ביחד, תוך כדי הארוחה שם מתחת למיליוני הכוכבים שבשמיים חשבתי לעצמי כל הזמן איך אני מגיע לדיבור עמוק עם הבן שלי. מעבר לכך שקשה להגיע לדיבור עמוק עם ילדים בגיל הזה, בני אפילו פחות מכולם אוהב לדבר. עוד מעט נלך לישון ואני אפספס את הזדמנות חיי.
ואז צץ במוחי רעיון מדהים. אשתי כנה ואני יודעים שבני מעשן כבר מכיתה ט או י ואנחנו מעולם לא הערנו לו או שדיברנו איתו על זה, פשוט התעלמנו (סוד עצימת העיניים). ואז אני מסתכל על בני שם בשטח במבט אוהב ואומר לו: "בן תדליק לי סיגריה". הוא מסתכל עליי בתדהמה ושואל: "מה אמרת אבא'?", "ביקשתי שתדליק לי סיגריה. תדליק לי סיגריה, תדליק גם לך ובא נדבר קצת".
בני חייך חיוך גדול, הדליק לי סיגריה, הדליק אחת גם לעצמו והתחיל לדבר. ואוו כמה מילים היו שם, כמה עומק, כמה חיבור היה בלילה הזה. כשסיימנו קיפלנו את הארוחה, פרשנו מחצלת ונשכבנו לישון. סתם ככה אב ובן אוהבים, מלאים ומחוברים.
הסתכלתי למדורות הקטנות ולפנסים שבצבצו סביבנו, הסתכלתי על השמיים, הודיתי לבורא עולם על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו. טוב טבעי מלא בחיבור ובאהבה פשוטה של אב ובנו.
03
את הסיפור האחרון שאספר לכם שמעתי לפני כשבוע וחצי כשהעברתי הרצאה לצוות של כפר הנוער זוהרים (כפר נוער לנוער בסיכון). בסיום ההרצאה אחד המדריכים סיפר לי את הסיפור המדהים הבא:
אחד החניכים סיפר לו שהוא נפש באילת עם חברים ולא היה להם יותר מידי כסף, בשלב מסוים הם הלכו לאכול בחנות פלאפל, וכשהגיע תורו המוכר בחנות, שהיה גם הבעלים, העמיס לו בפיתה את מה שהוא ביקש ונתן לו את הפיתה בשקית. הבחור לקח את הפיתה ופשוט ברח מהמקום בלי לשלם. המוכר יצא מתוך החנות והתחיל לרדוף אחריו, הבחור קפץ מעל גדר בעוד המוכר אחריו. הבחור המשיך וחצה כביש ראשי, והמוכר עדיין אחריו. וכך הוא המשיך לרדוף אחריו עד שלבסוף המוכר תפס אותו.
ואז הוא החזיק אותו ביד והוביל אותו בחזרה לחנות, וכשהם מגיעים לחנות המוכר מוציא את כל העובדים החוצה מהחנות ואומר להם: "אתם רואים את הבחור הזה? מעכשיו בכל פעם שהוא מגיע לפה ורוצה מנת פלאפל אתם נותנים לו בחינם". מדהים.
