“הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב, כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו…”, ועכשיו סגרו לי את הווטסאפ ולבנצי בעלי, ולאילה בן גביר ולעוד 50

אחרי המלחמה חוזרים לשגרה. אבל אי אפשר להשתחרר מהמראות הנוראים של מאורעות תשפ”א: פרעות ביהודים בליבה של מדינת ישראל. המראות הללו הזכירו תמונות מהגלות: בתי כנסת שרופים וספרי תורה שרופים,

היא גרה בלוד וכבר חיה בממ”ד. אמא ושני ילדים קטנים עם צרכים מיוחדים. הילדים מפחדים והיא מנסה להרגיע, מספרת להם שזה לא יריות, אלו רק זיקוקים. היא מפחדת לצאת מהבית,

מקרוב ומרחוק, מהארץ ומחו”ל מגיעים בני המשפחה לבית הכנסת אברהם אבינו בחברון. כל בני המשפחה המורחבת באים לראות את ספר התורה העתיק ששייך למשפחה, משפחת גבאי. הסבתא של בנצי, בעלי, נולדה

קשה למצוא נחמה אחרי אסון גדול כל כך. יהודים צדיקים, מלאי אמונה ודבקות בה’, שבאו בסך הכול להתפלל – מצאו את מותם בדרך טרגית. השנה, הייתי במירון. ראיתי את התפילות, התחינות

יום שישי, ערב שבת קודש, אני בשיא ההכנות והבישולים, ובדיוק אז מתקשרת אליי אמא כואבת שחוששת לילדה שלה. “אני מרגישה בתוך חלום בלהות”, היא אומרת לי. “בחיים לא חשבתי שאני

היא היתה חסרת אונים. התקשתה להסביר מה מחזיר אותה כל הזמן, פעם אחר פעם, לאותו בחור שפגע בה. היא הבינה שזה קשר לא בריא וזו לא הזוגיות שחלמה עליה. היא

לפני 20 שנה היא עזבה את משפחתה ומאז לא היה קשר ביניהם.היא כבר היתה נערה עצמאית עובדת. לאחר הלימודים, היא יצאה לעבוד כמלצרית בבית קפה הסמוך לביתה. הוריה לא אהבו

כולנו משפחה אחת גדולה“אתם המשפחה שלי” היא אמרה לי. זה היה כואב. עמדו לי דמעות בעיניים. במשך 15 שנה משפחתה התנתקה ממנה ואין קשר ביניהם, יש ניתוק מוחלט. מאז שהלכה

“אם אכיר גויה לא תהיה לי בעיה אפילו להתחתן איתה”, הצהיר בפני נער צעיר. התבוללות? “שייכת לפעם”, הוא אמר לי. “היום כבר אין הבדל בין יהודי לגוי. האהבה היא המנצחת”.

הוא עבד ליד הבית שלה בשיפוצים. תמיד היה נחמד אליה, נחמד מדי. היא השתדלה להתרחק ממנו אבל לא הצליחה. יום אחד יצאה מהבית לחדר המדרגות והוא לא נתן לה לעבור.

20 נערות בסיכון ממעון חמלה בירושלים, שכמה מהן היו בעבר בקשר עם ערבים. הגיעו לשבת של חיבור לעם ישראל בחברון עיר האבות . בערב שבת הן התפללו אצל האבות והאמהות הקבורים

היא לא יכולה לשכוח את הבשורה המרה. “הבת שלך יוצאת עם גוי”, אמרו לה. היא קרעה את הבגד שלה, התיישבה על הרצפה והתחילה למרר בבכי. בכי שלא נגמר. מי יכול

אני זוכרת אותה, עוד כשהייתה נערה צעירה. היא גדלה בבית דתי, אך פרצה את כל הגבולות האפשריים: יצאה עם ערבים והשתמשה בסמים קשים. ההורים היו חסרי אונים, לא ידעו כיצד

כבר עשר שנים היא בתשובה, ועדיין מרגישה זרה שלא התאקלמה לגמרי. חושבת, חולמת ומרגישה חילונית. כל מחשבה שעולה בראשה, היא ממירה אותה למצבה הנוכחי.‘’במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים

“אני לא מבינה איך היא התחילה קשר עם ערבים ועם אסלאם. היא ילדה טובה, ילדה של בית” אמרה לי האמא של הילדה. מתברר, שהיום כבר לא צריך לצאת לרחוב כדי

-האם את מצטערת על השינוי שעשית?, שאלתי משהי שעברה איתי תהליך. -אני לא מצטערת, אבל צריך להבין שזה קשה לעשות שינוי. -היום במבט לאחור היית עושה את הצעד הזה? שאלתי.  -כן, בלב שלם

אני רוצה להגיע לפני כניסת השבת להדליק נרות בבית של אימא שלי", אמרה לי האישה שהוצאנו מהכפר ביום שישי. השבת מחזירה אותנו לזיכרונות ילדות, לבית ההורים. היא רצתה לצאת מהכפר. 14

"אני מרגישה שמאז שעשיתי את השיבה ליהדות אני לא לבד, ה' איתי בכל צעד שאני מתקדמת", אמרה לי אישה שהתאסלמה וחזרה ליהדות. היא הייתה רחוקה כל כך, המירה את דתה,

"בואי ניקח לעצמנו נשימה עמוקה ונאפשר לעצמנו רגע לחלום. איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?" שאלתי את הנערה שיושבת מולי. "תנסי לראות רחוק בית, משפחה, עיסוק. מי יהיה בעלך". "אני

היא הייתה אצלנו בדירת החירום לפני שנים. ילדה מתוקה ורגישה. היה לנו חיבור מיוחד, אהבתי אותה. היא הייתה נערה מתבגרת מבולבלת ובעיקר תמימה, חסרת עמוד שדרה. היא לא ידעה לעמוד

“את סתם תמימה", אמר לי מישהו. "את רוצה לעזור לה, אבל היא לא רוצה לעזור לעצמה. היא לא יציבה, סתם אחת שמשחקת באש ומחפשת סיכונים".“נכון, היא הולכת על הקצה. אבל

"עשיתי את הדבר הנורא ביותר, ואין לי מחילה", היא אמרה. היא לא סולחת לעצמה על הטעות שעשתה. היא יצאה עם חברות והכירה מישהו שחיזר אחריה. היא הייתה במצב רגיש, וכך

"אז מה אם הוא לא יהודי, הוא שירת את המדינה, הוא לא אויב שלנו", היא אמרה לי. "איך ההורים מקבלים את זה?" שאלתי. "ההורים לא יודעים איך להכיל את זה.

אהבה זה כל הסיפור. "אף אחד לא יאהב אותי כמו האיש ההוא", היא אמרה לי. "מה זאת אהבה?" ביקשתי לדעת מה היא הרגישה, למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על אהבה.

היא הייתה בת אולפנה טובה. הייתה לה הרבה מוטיבציה לשרת את המדינה. ילדה טובה ממשפחה טובה. אך כשהגשימה את חלומה לשרת את המדינה והחלה בשירות הלאומי, דווקא במקום שבו הגיעה

לפני שנים הצענו לה עזרה, אך היא לא הייתה מעוניינת. אמרה שטוב לה ושהיא מסתדרת. "תשמרי את המספר שלנו", אמרנו לה. "יום אחד תצטרכי אותו". הקשר המורכב בין ערבי ויהודייה

"החברה שלנו ברחה מההוסטל וכרגע נמצאת בכפר. היא מפחדת מהערבי, הוא מכה אותה, אבל היא לא רוצה לחזור להוסטל", אמרה לי חברה טובה שלה שפנתה אליי. היא נערה קטינה בסיכון

לפני שנים היא עזבה את הכפר, אך הכפר לא עזב אותה. יש לה ילדים מערבי, היא מנסה לגדל אותם ולחיות את חייה מחדש, אך מתקשה להתרומם.קל ליפול, קשה לקום. בהתחלה

היא בחורה טובה, ערכית ומצליחה. היא לא הבינה איך זה קרה לה. כשלמדה במכללה היא עבדה בחנות, ושם פגשה אותו. בתחילה ניסתה להתחמק ממנו, הייתה מאוד קונקרטית. דיברה רק על

היא אימא לנערה צעירה, קטינה בת 13 הסובלת מקשיים מרובים, נערה בסיכון שאינה מודעת לעצמה. הנערה נפגעה בעבר, ומשחזרת את הפגיעה ומסכנת את עצמה. בצר לה פנתה האם לרווחה שתסייע

היא נערה מתוקה ורגשנית. מיוחדת אבל מבולבלת מאוד. היא עברה התבגרות סוערת מאוד. אולי היו מי שהרגישו שהיא עוברת משהו לא טוב, אבל הם לא הצליחו לעזור לה.היא התחילה להסתובב,

  כך הגדירו אותה. היא לא הסתדרה עם הכללים של בית הספר, והדרך לרחוב הייתה קצרה. היא הייתה יושבת עם החבר'ה במרכז העיר, ומצבה הידרדר. ברחוב הכול מותר. יש אובדן

  היא גדלה כמוסלמית, בת יחידה, הקטנה באחים. היא הייתה ילדה טובה ושקטה, צייתנית מאוד, אך תמיד הייתה לה חשיבה עצמאית. כשהתבגרה הייתה קצת מרדנית, דבר שלא התאים לחברה הערבית. תמיד

  אנו חוזרים לשגרה אחרי חופשה ארוכה שבה התכנסנו בבית עם המשפחה המצומצמת בלי לצאת, בלי לעבוד. זו הייתה מנוחה ארוכה. היה אפשר לישון עד מאוחר, לא היה לאן למהר,

היא ניתקה את הקשר עם החבר שלה וביקשה שאעזור לה להתמודד עם הקשיים של הפרידה, ישבנו יחד והיא התחילה לספר.בהתחלה הקשר היה נראה כל כך טוב היא הרגישה עטופה כמו

"מה אני אחליט? תגידי לי מה לעשות", היא אמרה לי. "אני לא יכולה", עניתי לה. "אלו החיים שלך וזו ההחלטה שלך. את צריכה להחליט. אני יכולה להתלבט איתך יחד מה

כבר כמה שנים עברו מאז יצאה מן התופת, ועדיין נשארו לה זיכרונות קשים. את ההתעללות הפיזית והנפשית ואלימות הקשה שחוותה בכפר היא אינה יכולה לשכוח. הפצע כואב מדי, הותיר בה

פסח, חג החירות, נעשה השנה חג מורכב, שונה ולא מוכר. ליל הסדר הפך להסגר, מעצר בית ובידוד. נגיף קטן עצר עולם גדול.האיום של המגפה מלחיץ ומלווה בפחדים וחששות. השנה לא

לפני שנים היא יצאה מהכפר. היא מגדלת את ילדיה בעיר הגדולה כאם יחידנית במסירות רבה, עובדת קשה כדי לפרנס בכבוד את ילדיה ומתמודדת עם קשיים מרובים בגבורה. משפחתה אינה בקשר

 "אני דואג לבת שלי. היא נעלמה לפני כמה חודשים. אני לא יודע אם הבת שלי חיה או מתה". היא יצאה מההוסטל לחופשה ומאז לא חזרה. התמונה שלה הופצה ברשתות החברתיות,

היא בת 12, הגיעה לגיל מצוות. אני זוכרת אותה בת שלוש, כשהוצאנו אותה מהכפר עם אימא שלה ואחיה הגדול. היא לא דיברה הרבה, קצת ערבית וקצת עברית. ילדה שקטה, צמודה

 כשהייתה בכיתה ו' נבחנה כל הכיתה לאולפנה, והיא הייתה היחידה מהכיתה שלה שלא התקבלה. היא הייתה תלמידה טובה וחברותית מאוד, ולא נראתה סיבה שלא לקבל אותה. ההורים הפגועים ניסו לדבר,

"אף אחד לא מבין אותי. לא בבית, לא באולפנה, ולא החברות. הכול סוגר עליי. רק בעבודה הערבים כאן מתייחסים אליי כמו אל מלכה. אבל אל תדאגי, אני לא תמימה. אני

היא עלתה לארץ כשהייתה נערה. לבד, ללא משפחתה. היא למדה בפנימייה והייתה עצמאית מאוד. אחרי השירות הלאומי החלה ללמוד במכללה. היא שכרה דירה עם חברות, ואחר הצוהריים עבדה.במקום העבודה היא

היא הגיעה אליי בוכה, מתחננת לעזרה, וכך סיפרה: "עבדתי בבית מלון, ושם נוצר קשר חברי עם אחד העובדים הערבים. הייתי עיוורת, לא ראיתי כלום. הייתי אחרי שנתיים של שירות לאומי,

“הבת של הודיה יוצאת עם ערבי" – זו הודעה שלא האמנתי שקראתי. לא העליתי בדעתי שזה יכול לקרות. הכרתי אותה והכרתי את המשפחה. לא יכול להיות. סירבתי להאמין. זו ילדה טובה

ענת גופשטיין, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים "את נראית לי מוכרת", אמרה לי מישהי שפגשתי באירוע. "היא מלהב"ה", ענתה לה מישהי. "זו יד ה', אין מקרה בעולם. אני חייבת לדבר איתך". "אני

כל הורה שואף שילדיו ילכו בדרכיו ויאמצו את הערכים שנתן להם, אולם כל ילד בוחר את דרכו. בדרך כלל הדרך שלו קרובה לדרך של הוריו. הוא מסנן ולוקח את מה

"הבן שלי חוגג בר מצווה, תוכלו לעזור לי לעשות לו חגיגה, לקנות לו תפילין?" "בעזרת ה' נשתדל. נעשה מה שאפשר".ההודעה הזאת ריגשה אותי בטירוף. זה לא סתם בר מצווה של

היא אם חד-הורית למשפחה ברוכת ילדים. אחרי הגירושין הייתה חלשה כל כך, רצתה זוגיות. היה לה קשה להיות לבד. כשחבר לעבודה פרגן לה זה עשה לה טוב. היה לה קשה

"אבא, תגיד איתי שמע ישראל כדי שלא יהיו לי חלומות רעים". "אסור לך להגיד דבר כזה, את מוסלמית". "אימא אמרה שאני גם מוסלמית וגם יהודייה"."אי אפשר להיות חצי, אני מוסלמי, ואת מוסלמית". היא

מאז שמלאו לה 12 היא ברחובות. מסכנת את עצמה. היא לא לומדת, ילדה עצמאית. אימא שלה לא גידלה אותה, היא גדלה עם אביה אצל סבא וסבתא. כל כך הרבה דמויות

כשהתחילה בת-אל את השירות הלאומי לא היו לאימא שלה חששות. היא לא שיערה שהשירות יהרוס אותה. בכל זאת מדובר בבת אולפנה, ילדה ערכית, אחראית, מדריכה בסניף. אבל שירות לאומי בבית

היא הייתה בת 30 כשהכירה אותו. אם חד-הורית שניסתה לשרוד. היא הרגישה בודדה, והוא הרעיף עליה תשומת לב, אהבה וכסף רב שהייתה זקוקה לו. היא לא חשבה על ההבדלים ביניהם, בין

גלית פופוק, בת להורים מצפון הארץ, הכירה ערבי, התאסלמה והתחתנה איתו, ונולדו להם שישה ילדים. לאחר שנתיים של נישואים הם עברו להתגורר עם ילדיהם בעזה, בשכונת בית להייא. המעבר לעזה

"אני מאחלת לכם שהדמעות האלה יהפכו לדמעות של שמחה, ועוד נרקוד בחתונה שלה", אמרתי להורים של הנערה שהגיע לדירה של להב"ה. ההורים, מלאי עצב, התקשו לראות נקודה של אור מעבר

את יעל הכרתי לפני חודשים מספר כאשר פנתה אלינו ללהב"ה. יעל צעירה טובה וערכית. באמת הופתעתי שנערה כמוה יוצאת עם גוי. יעל למדה באולפנה מצוינת ועשתה שירות לאומי בארגון שמקרב